לפי קריאת הלב

טרם המלחמה התגוררה משפחת צ'רנין בעיר חרקוב אשר נכבשה על-ידי הגרמנים רק באוקטובר 1941. לכן, כמו רוב יהודי חרקוב, כל המשפחה (למעט אלה שגויסו לצבא ונשלחו להילחם בחזית) הספיקה לעזוב את העיר. לאוניד צ'רנין, שסיים ללמוד באקדמיה צבאית ללוגיסטיקה, קיבל הפניה לעבוד בבית ספר צבאי ללוגיסטיקה בעיר אומסק. הוא ניצל את ההזדמנות ושכנע את האחראי להוסיף את בני משפחתו למסמך ההפניה הרשמי. 
ריבה צ'רנין ששירתה ביחידה הפיננסית של דיוויזיית נ. ק. ו. ד. שיועדה לפינוי, הצליחה לערוך מסמכים גם לבני משפחתה האחרים. כך פונתה משפחת צ'רנין מחרקוב לאומסק כמעט בהרכב מלא. 
אהרון צ'רנין, ששהה בחזית, כתב בזיכרונותיו על אשתו פאינה שגרה באזור הפינוי ועבדה כטלפנית:

"העבודה הייתה קשה, מלחיצה, הציוד היה מיושן... על איזו עבודה נורמלית אפשר לדבר כאשר טלפניות עבדו 12 שעות ביום ולא אכלו יותר מלחם ומים? ופאינה אפילו את הלחם שלה החליפה למוצרי מזון עבור בתנו..."

האח הצעיר הירש, אחד מששת הילדים במשפחת צ'רנין, שירת כקצין קבע בצבא ונהרג בתחילת המלחמה. יחידתו הוצבה קרוב לעיר ברסט.

נתן סורין עבד בוועד האזורי של המפלגה הקומוניסטית בעיירה אשמיאני, בלרוס. ביום הראשון של המלחמה הוא עסק בפינוי משפחות של עובדי מדינה סובייטיים, אך למשפחתו שלו לא נמצא מקום ברכבים והוא נאלץ לברוח עצמאית עם אשתו פרידה ושני ילדיהם. במהומה ששררה במקום, בנם של הזוג סורין, פליקס בן התשע, הלך לאיבוד ונשאר בבלרוס הכבושה לאורך כל שנות הכיבוש. הילד העמיד פנים שהוא רוסי.

נתן נלחם בחזית בעוד שאשתו ובתו שהו באזור פינוי בהרי אורל, ומאוחר יותר באסיה התיכונה.

עבור יהודי ברית המועצות, פינוי או בריחה עצמאית למזרח היו דרכי ההצלה העיקריות. ב-24 ביוני 1941 הוקמה בברה"מ ועדת הפינוי. ארגון פינוי האזרחים נערך בהתאם לצו סודי ביותר מ-27 ביוני 1941, ואשר על-פיו הראשונים בתור לפינוי מזרחה היו:

• נכסים תעשייתיים חשובים ביותר..., חומרי גלם ומצרכי מחייה רבי-ערך...;
• פועלים מקצועיים, מהנדסים ופקידים ביחד עם מפעלים המפונים מאזור החזית, אוכלוסייה – בראש ובראשונה הצעירים הכשירים לשירות צבאי, ופקידים חשובים במפלגה ובמוסדות סובייטיים."

כך, מי שפונה היו עובדים נחוצים לעבודה בעורף ומשפחותיהם - ללא התחשבות במוצא האתני שלהם. רבים ניסו לברוח בכוחות עצמם אך נתקלו במכשולים רבים. יציאה מהאזור ללא אישור של פיקוד צבאי או וועדת הפינוי הייתה אסורה בהחלט.

גורם חשוב נוסף שהשפיע על גורלם של יהודים היה מקום מגורים. מעטים בלבד הצליחו לצאת מהשטחים שנכבשו בשבועות הראשונים של המלחמה, אך רבים מאלה שגרו בשטחים של מזרח אוקראינה ובלרוס כן הצליחו להתפנות. מתוך 16.5-17 מיליון אזרחים סובייטיים שפונו לעורף, בין מיליון אחד ל-1.4 מיליון היו יהודים.