לפי קריאת הלב

בתחילת אוגוסט 1941 פונו האחיות ברוניה, פאינה ולינה גיידמן מקייב והגיעו לעיר מיקויאן-שחר (קרצ'ייבסק של היום) שבצפון הקווקז. בקיץ 1942 נכבש האזור על ידי הגרמנים והאחיות נאלצו לנוס על נפשן. הן נקלטו אצל משפחתם מרובת הילדים של שמאיל ופירדאוס חלמלייב, מוסלמים בני עדת קרצ'ייב, שהתגוררו בעיירה טאברדה. כל המואשם בהסתרת יהודים היה צפוי לעונש מוות, לכן היה על המשפחה להסתיר את הנערות היהודיות היטב גם מעיניי הגרמנים וגם מן השכנים. בני המשפחה דאגו לנערות ככל שיכלו, ועל אף המחסור במזון האכילו אותן בדיוק כמו את שאר בני המשפחה. 
בינואר 1943, שוחרר אזור צפון הקווקז בידי הצבא האדום. בנובמבר הואשמה כל קהילת קרצ'ייב בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הגרמניים, ועל משפחת חלמלייב נגזר גירוש לקירגיזיה. לא הועילו פניותיהן של האחיות גיידמן אל השלטונות בניסיון להוכיח שמשפחת חלמלייב לא שתפה פעולה עם הכובשים, והמשפחה יצאה לגלות. למרות זאת, שמרו הנערות על קשר רצוף עם מציליהן. לאחר שחזר סיפר בנם של שמאיל ופירדאוס, סולטן חלמלייב:

"הרבה אנשים ניסו לעזור אז, איך אפשר אחרת? אך אתם יודעים מה הכי הדהים אותי? העובדה שהאחיות גיידמן מצאו אותנו, ואחת מהן אפילו נסעה לבקר אותנו בקירגיזיה. לא קשה לתאר באיזו עין ראו באותה תקופה כל קשר ידידות עם הגולים..."

בני הזוג יונאס ופליציה רדלינסקי, משפחה של טטרים מוסלמים, התגוררו בכפר ראיז'אי באזור אליטוס שבליטא. בסוף סתיו 1942 דפקו על דלתם של רדלינסקי שתי אחיות, דורה ושפרה רזניק. היו אלה הבנות של הקצב מן העיירה בוטרימוניס. מספטמבר 1941, לאחר שהצליחו להימלט, נדדו הבנות בין יערות לכפרים. משפחת רדלינסקי לקחה אליה את הבנות והסתירה אותן בביתה עד יום השחרור ביולי 1944.