גרשון-ברוך ומרים ברקוביץ חיו בכפר ויזוי (Vizsoly) בצפון מזרח הונגריה, בו חיו כחמישים יהודים בין שתי מלחמות העולם. בני הזוג ניהלו אורח חיים דתי אורתודוכסי. גרשון ניהל בהתנדבות את חיי הדת בבית הכנסת הקטן בכפר, ששרת גם את כפרי הסביבה, והיה בעל בית חרושת למשקאות מוגזים, אותם מכר לכפריים בסביבה. לגרשון ולמרים נולדו שישה ילדים - שמעון, יונה-צבי (יֶַנו), חיים-ראובן (הנריק), רוזי-רחל, בלנקה-ברכה ומנחם-אמיל (נ. 1926). שמעון נישא לחנה ריינר ונולדו להם ארבעה בנים.
בשנים 1942-1941 גויסו שלושת בניהם הגדולים של גרשון ומרים לפלוגות עבודת הכפייה של הצבא ההונגרי. הם נשלחו לאוקראינה והקשר עמם נותק. גלויה יחידה מצונזרת הגיעה מיונה ב-1942, בה כתב לאביו: "תמסרו דרישת שלום לדוד תהלים", רמז למצב הקשה בו היה שרוי. גרשון אסף את כל יהודי הכפר בבית הכנסת הקטן לאמירת תהילים לשלומו של בנו.
במרס 1944 נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ומיד לאחר הפסח הורו ז'נדרמים הונגרים ליהודי ויזוי להתרכז בכפר ולקחת אתם מזון לשלושה ימים. הם נלקחו יחד עם יהודי הסביבה לבית החרושת ללבנים בקושיצה-קששה (Kassa-Košice), בו נכלאו. ביניהם היו גרשון ומרים ברקוביץ, בנותיהם רוזי ובלנקה, בנם מנחם, כלתם חנה וארבעת נכדיהם. התנאים במקום היו קשים. צפיפות נוראית, חוסר יכולת לשמור על היגיינה, מזון מועט והשפלות היו מנת חלקם של הכלואים. לאחר כשלושה שבועות שולחו הכלואים בקרונות בקר לאושוויץ-בירקנאו, מהלך שלושה ימים. גרשון, מרים, חנה וארבעת ילדיה נרצחו בתאי הגז בהגיעם. רוזי, בלנקה ומנחם עברו את הסלקציה. מנחם נשלח לעבוד בחווה במחנה משנה של אושוויץ, בודי, והצליח לראות עוד פעם אחת את אחיותיו רוזי ובלנקה.
בינואר פונו אסירי בודי יחד עם אסירי מחנות אושוויץ בצעדת המוות. מנחם הגיע למאוטהאוזן ומשם לאבנזה, שם שוחרר על ידי האמריקנים ב-5 במאי 1945 - יום הולדתו ה-19. לאחר השחרור נודע לו שאחיותיו רוזי ובלנקה נורו לאחר פינוי המחנה. לאחר תקופת החלמה שב מנחם הביתה לוויזוי בציפייה ששמעון, יונה וחיים ישובו מן החזית המזרחית. איש מהם לא חזר. מנחם נשאר לבד. הוא מצא בבית כמה תצלומים שאמו הסתירה לפני שנלקחו לקששה. לאחר כמה שבועות בכפר עבר מנחם לבודפשט וחבר ל"בני עקיבא". הוא עבר קורס מדריכים ונשלח לטפל בילדים במעון הנוער בדסק שבדרום הונגריה. על דסק סיפר:
היו לי מעל 200 חניכים, מדריכים וצוות מורים. דיברו רק עברית, ואני הייתי שם מדריך ראשי. נתתי שיחות, עשיתי טיולים עם הילדים, דאגתי להם, שמחתי אתם מאוד. ... מבחינה נפשית, ... ממש שיקמנו את עצמנו. לא הרהרנו בשואה שעברה עלינו, אלא התחלנו לחיות חיים חדשים עם המון צעירים וצעירות, וילדים. ... והמדורות שעשינו, ושרנו שירים יפים. היה משהו, תקופה מאוד יפה.
ב-1950, לאחר כשלוש שנים בהן פעל כמורה ומדריך בדסק, עלה מנחם לישראל. הוא נשא לאשה את פנינה ריינר ובני הזוג היו ממקימי ניר גלים.