אמרה (Imre) זאב-חיים דיקמן ורעייתו גיזלה-טובה לבית קליין חיו בבודפשט. אמרה היה סיטונאי ויבואן של פירות הדר מאיטליה, והיה לו מחסן וחנות פירות וירקות בבודפשט. גיזלה ילדה את כל ארבעה ילדיה אצל הוריה בעיירה אורוש (Oros): שנדור-שעיה (נ. 1925), פרֶנץ-יצחק (נ. 1929), קלרה-לאה (נ. 1931) ואנדרש-שמעון (נ. 1934). הילדים למדו בבית ספר כללי והמשפחה ניהלה אורח חיים יהודי מסורתי. המשפחה המורחבת התגוררה בצפון מזרח הונגריה, והדיקמנים בילו את חודשי הקיץ עם בני המשפחה.
ב-1941 גויס אחיו של אמרה, איגנץ דיקמן, לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי, וזמן קצר אחר כך הגיעה הודעה על מותו בחזית. לימים התברר שחיילים הונגרים התעללו בו ורצחו אותו. המשפחה הצליחה להביאו לקבורה בבית העלמין היהודי בבודפשט. ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. אמרה נהג להאזין לרדיו והיה מודע למה שמעוללים הנאצים ליהודים בכל רחבי אירופה. הוא הביא לבודפשט את הוריה של אשתו, את אחותו עם שלוש בנותיה רוזי, לילי ואליושה, ואת בתה של רוזי. הוריה של גיזלה גרו בביתם ועבור אחותו שכר דירה בבודפשט. בעלה של האחות ובעלה של רוזי נלקחו לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי.
ב-18 ביוני 1944, ביום הולדתו ה-45, גויס אמרה לעבודות כפייה במחנה בהונגריה. הוא שהה במחנות שונים ושלח כמה גלויות למשפחה. כחודש אחר כך נלקח גם שנדור. גיזלה ושלושת הילדים נותרו בבודפשט. הם הוכנסו לאחד הבתים המסומנים (בתים שהיו תחת חסות נציגויות של מדינות זרות, בהם היו היהודים מוגנים) וגרו בדירה יחד עם הוריה של גיזלה, אחותו של אמרה ומשפחתה, ומשפחה נוספת. הצפיפות היתה גדולה וכולם חלקו חדר רחצה אחד.
באוקטובר 1944 השתלטו על הונגריה אנשי צלב החץ בראשותו של סלאשי, בחסות הגרמנים, והטילו טרור על יהודי העיר. בעקבות צו שהורה על בני 16 ומעלה להתייצב לעבודות פינוי הריסות, גויס פרנץ לעבודות כפייה. בתחילה חזר כל ערב הביתה. לאחר כמה ימים הגיע שוטר הונגרי לגיזלה וביקש ממנה להכין עבור פרנץ תיק עם מזון וחפצים אישיים שייקח אתו למחנה העבודה אליו נלקח. גם רוזי נלקחה למחנה. אנשי צלב החץ הגיעו לבית בו שהו בני משפחת דיקמן והורו לדיירים לרדת לחצר. משם נלקחו למגרש מרוצי סוסים בו נאספו יהודים רבים ונצטוו למסור את חפצי הערך והכסף שברשותם. הם שהו במקום בתנאים קשים. אמה של גיזלה נלקחה על ידי שני ז'נדרמים ויותר לא ראו אותה. גיזלה, אביה, אחותו של אמרה והילדים חזרו חסרי כל לבית ממנו יצאו.
בנובמבר הוקם הגטו בבודפשט. עוד לפני הכניסה לגטו, ארגנה חברה נוצרייה של המשפחה מקום מקלט עבור שמעון, אחותו קלרה, שתי בנות הדוד, לילי ואליושה, ובתה בת השנתיים של רוזי. מקום המסתור היה מרתף ביתה של שחקנית הקולנוע מריה לאזר. לאזר גרה בבית מפואר בבודה והסתירה כמה ילדים יהודים במרתף ביתה. הילדים שהו במקום כמה שבועות. בעקבות הלשנה עזבו את המקום ונכנסו לבית יתומים בגטו. באחד הימים נלקחו ילדי בית היתומים וביניהם שמעון, אחותו ובנות הדוד על ידי אנשי צלב החץ. גיזלה וגיסתה צפו במקרה מחלון ביתן בגטו בילדיהן המובלים. הן הצליחו להתגנב למקום בו שהו הילדים לפני שעזבו את הגטו והצליחו למשוך אותם בזה אחר זה מבין הילדים האחרים ולהסתירם בגטו עד לשחרור.
לאחר השחרור המתינו גיזלה וילדיה לחזרתם של אמרה, שנדור ופרנץ. סיפר שמעון:
אמא היתה במצב קשה. כל דפיקה בדלת, כל גבר ברחוב, מילא אותה בציפייה שאולי זה אבא או אחד הבנים, ובכל פעם התאכזבה מחדש. הציפייה והדריכות שיגעו את כולנו.
שנדור שרד שורה של מחנות ושלח לאמו ידיעה שניצל. בסוף 1946 הצליח לשוב לבודפשט. מניצולים שחזרו לבודפשט התברר לגיזלה וילדיה שפרנץ שולח לאושוויץ ונרצח במרס 1945 ואמרה נרצח בברגן-בלזן באפריל 1945, יום לפני שחרור המחנה.
גיזלה שהתקשתה לפרנס את ילדיה שלחה את שמעון בן ה-11 לבית הילדים בדסק, כ-200 ק"מ מבודפשט. שמעון שהה במקום מפברואר 1946 עד אפריל 1949. מדי פעם נסע לבקר את אמו בבודפשט. על בית הילדים סיפר:
הייתי בין הוותיקים. ... בהתחלה היינו קצת רעבים פה ושם, אבל אחרי כמה חודשים היו לנו חיים נהדרים שם. למדנו שם עברית לכתוב, לקרוא, לדבר. ציונות הכניסו בנו כל כך חזק. ... היינו בדסק קבוצות קבוצות. המטרה הסופית היתה ארץ ישראל. ... אני הייתי בקבוצת הזורעים שהתאימה לגיל שלי. היו לנו חיים מאוד מאוד טובים, אחרי זמן מה היה אוכל טוב, קיבלנו בגדים. אני הייתי בגטו, אבל היו ילדים שהגיעו ממש ממחנות ריכוז, בלי אבא ובלי אמא.
ב-1963 עלה שמעון דיקמן לישראל עם רעייתו ורה ובתם יהודית. המשפחה התיישבה ביקנעם.