מירקה ברם (מירה ארליך): חניכה בבתי הילדים בראבקה ובזאקופנה

ב-4 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את קאליש ועד סוף השנה שולחו מרבית יהודי העיר מזרחה. ברוך, לילי, מירקה וקרובים נוספים היו בין המגורשים לולודווה (Włodawa) שבמחוז לובלין. רכושם נותר מאחור. בינואר 1941 נכלאו יהודי ולודווה בגטו. ברוך ולילי הועברו לאחר זמן למחנה עבודה שהוקם מחוץ לגטו, ומירקה נותרה בגטו. מנהל המחנה, ברנהרד פלקנברג (לימים חסיד אומות העולם), נהג בעובדיו בהגינות והזהיר אותם לפני האקציות. במאי 1942 נערכה אקציה בגטו, במהלכה שולחו כ-1,300 מיהודי הגטו למחנה סוביבור הסמוך. לילי הצליחה לצאת במהלך האקציה, להתגנב לגטו, להוציא את בתה ולהעבירה למחנה העבודה. מירקה שהתה בצריף במחנה המגורים עם הוריה ודודתה שורצ'יה (Surcia). במהלך היום נותרה לבדה והוזהרה על ידי הוריה שאם תשמע קול צעדים, עליה להסתתר בתנור.

בסוף אפריל 1943 חוסל מחנה ולודווה. במהלך אקציית החיסול הסתיר ברוך את מירקה, לילי ושורצ'יה בתוך צריף המגורים וסגר את הפתח בקרשים. ברוך נתפס. זו היתה הפעם האחרונה שמירקה ראתה את אביה. הנשים הצליחו לצאת ממקום המסתור וברחו מחוץ למחנה. הן הגיעו לחווה בה התגורר פלקנברג והוא הסכים לתת להן מחסה. מישהו הלשין לגסטפו על כך שפלקנברג מסתיר יהודים ועוזר לפרטיזנים בסביבה. פלקנברג הכחיש את המיוחס לו ונעצר.

מירקה, לילי ושורצ'יה הצליחו לברוח מהחווה ליער הסמוך. לילי ושורצ'יה הביאו את מירקה למשפחת איכרים בכפר הסמוך אדמפול (Adampol) והבטיחו למשפחה שכשתגמר המלחמה הן יתנו לה זהב אותו הסתירו בקאליש. כמה ימים אחרי שמירקה הגיעה לכפר נתפסו היהודים שברחו מהמחנה ונרצחו. ביניהם היו לילי ושורצ'יה. המשפחה אצלה שהתה מירקה חששה להחזיק את הילדה. היא לקחה אותה לכפר הסמוך ויריקי (Wyryki) וביקשה מראש הכפר שידאג לה. ראש הכפר שלח את מירקה עם עגלון לעיריית ולודווה כדי שמירקה תקבל מסמכים שהיא פולניה. משרדי העירייה היו סגורים והעגלון נטש אותה. מירקה בת ה-8 נותרה לבדה ולאחר שמצאה מקלט ללילה חזרה למשפחה הפולנית באדמפול. למחרת בבוקר לקחה אותה האיכרה חזרה לוולודווה ואמרה למירקה ללכת לכנסיה ולבקש מהכומר שיעזור לה. היא הזהירה אותה שאם תחזור לאדמפול, יסגירו אותה לגרמנים. הכומר שלח את מירקה לד"ר אוזכובסקי, רופא פולני שהכיר את מירקה והחליט לעזור לה. הרופא ורעייתו ארגנו לילדה סיפור כיסוי ואמרו לה שמעתה היא קתולית ששמה מרישה מרינובסקה, ילידת מודלין, בת יחידה שאמה מתה מטיפוס ואביה הוא קצין פולני שנפל בשבי הגרמנים.

רעיית הרופא הביאה את מירקה לעיר חלם ומסרה אותה בזהותה החדשה לצלב האדום המקומי. בחלם פגשה מירקה-מרישה את משפחת פריידל - פולקסדויטשה (גרמנים אתניים) שהחליטו לקחת אותה אליהם. הם לא ידעו על יהדותה ורשמו אותה לבית ספר. כבר ביום הראשון חשדה מנהלת בית הספר שמירקה יהודייה. הילדה חזרה לבית משפחת פריידל והצהירה בפניהם שאינה רוצה ללכת לבית הספר כיוון שהילדים מציקים לה. בתה של גב' פריידל, הלנה, לקחה אליה את מירקה אל ביתה בקרסניסטב (Krsanistaw), שם בילתה את חודשי הקיץ. מירקה חזרה לחלם. ב-1944, עם התקרבות החזית, עזבו בני הזוג פריידל את המקום מחשש שהרוסים יתנכלו להם בהיותם פולקסדויטשה. הם לקחו אתם את מירקה, הגיעו לקרקוב והכניסו אותה למנזר עד שיארגנו מקום מגורים ויחזירו אותה אליהם. באחד הימים הוציאו הנזירות את ילדי המנזר. בדרך עצרו לארוחה במסעדה בנובה בז'סקו (Nowe Brzesko). בתם של בעלי המסעדה שאלה את מירקה אם היא רוצה להישאר אתם ומירקה הסכימה. היא שהתה שם עד ששוחררו בידי הרוסים. אחרי השחרור סיפרה להם שהיא יהודייה. בני המשפחה יצרו קשר עם משפחה יהודית בעיירה ויום אחד הגיעה אישה זרה ולקחה את מירקה לבית הקהילה בקרקוב. שם נודע למירקה ששתי אחיותיו של אביה שרדו את אושוויץ. מירקה חלתה בדלקת ריאות והועברה לבית ילדים בראבקה (Rabka). משם הועברה לבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה (Zakopane), שם החלימה והתאוששה. לאחר זמן מה הגיעה אחת מאחיותיו של אביה ולקחה אותה אתה לאוסטרוביץ.

מירקה ידעה ששני אחיו של אביה ואחת מאחיותיה של אמה נמצאים בארץ ישראל. לא היו לה התלבטויות לגבי זהותה והיא רצתה לעלות לארץ ישראל. מאוסטרוביץ יצאה ללונדון, להוסטל שניהל הרב ד"ר שיינפלד מאגודת ישראל, וב-1947 עלתה לארץ ישראל והגיעה לקיבוץ גבעת ברנר. בישראל נודע לה שאביה נרצח במיידנק. בעדותה סיפרה מירה ארליך (מירקה ברם):

באתי לארץ עם סידור קטן ביד. כמו שפעם הייתי עם תפילה פולנית וספר [תפילות] פולני, אז הייתי עם סידור קטן שלנו. חשבתי שכולם פה דתיים מאוד, ומתפללים. זה היה ברור בעיני. דודי בא, ואני זוכרת אותו בנמל, והוא היה כמו שאז הלכו, עם מכנסיים קצרים, ללא כובע, ופתאום לא [כולם] היו דתיים. מהר מאוד הסתגלתי. דרך אגב, כמו שלכל דבר הסתגלתי, הסתגלתי גם להיות לא דתיה. זאת אומרת, שום דבר לא היה עמוק מדי, היינו מסתגלים מהר מאוד לכל דבר