בתים לילדים ניצולי השואה
"ילדותי האבודה"

האחים דוד ופסיה וסרשטרום: חניכים בבית הילדים בזאקופנה

בית הספר של המזרחי בקרקוב בו למדו האחים דוד ופסיה וסרשטרום. פולין, 1947

"ושם, פעם ראשונה שהיתה לי חברה, פולה", סיפרה פנינה לבנברג (פסיה וסרשטרום) על שהותה עם אחיה דוד בבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה אחרי המלחמה.

מרדכי וחנה וסרשטרום חיו בדמביצה (Dębica) שבפולין והתפרנסו ממסחר. נולדו להם ארבעה ילדים: ציפורה (נ. 1929), טובה (נ. 1931), דוד (נ. 1933) ופסיה (נ. 1935). המשפחה קיימה אורח חיים דתי.

ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את דמביצה ומיד החלו בחטיפת יהודים מבתיהם לעבודת כפייה ובשוד רכושם. בני משפחת וסרשטרום נמלטו מדמביצה ליישוב סמוך, משם ברח מרדכי מזרחה לאזור שבשליטת הסובייטים, מתוך המחשבה שסכנה נשקפת רק לגברים, ואילו לנשים ולילדים לא יאונה כל רע. חנה והילדים חזרו לדמביצה. יחד אתם היתה אחותה הצעירה של חנה, אסתר. לאחר זמן עברו אסתר, חנה והילדים לעיירה רדומישל ויילקי (Radomyśl Wielki), שם היו להן קרובי משפחה והן עברו להתגורר בבית אחיהן. עקב הצפיפות והתנאים הקשים עזבו אסתר, חנה והילדים והגיעו לבית קרובים בדומברובה טרנובסקה.

בקיץ 1942 ברחו יחד עם קרובים נוספים ליערות באזור, עקב הצפיפות והסכנה שייתפסו באחת האקציות. הם חפרו מקומות מסתור ביער. הקשר עם אבי המשפחה מרדכי נותק.

מדי פעם ערכו הגרמנים פשיטות ביער. בני המשפחה למדו להתפזר כך שאם ייתפסו חלק, יהיה סיכוי שחלק מהם יישאר בחיים. באחת הפשיטות ברחה פסיה בת השבע לעומק היער ואיבדה את נעליה. היא מצאה את עצמה לבד. אחיה דוד מצא אותה ונתן לה את אחת מנעליו. פסיה אמרה לו שהספיק לה והם צריכים להסגיר עצמם לגרמנים. דוד לא הסכים. שני הילדים שהו לבדם שעות ארוכות עד שדודתם אסתר מצאה אותם. באפריל 1943 נתפסו ציפורה וטובה בפשיטה ונרצחו על ידי הגרמנים. חנה, דוד ופסיה נשארו ביער. לקראת סוף המלחמה מצאו מקלט אצל משפחה פולנית בכפר. לאחר השחרור הגיעו לקרקוב. חנה שלחה את דוד ופסיה לבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה, למשך תקופה בה תוכל להתארגן.

על בית הילדים סיפרה פנינה לבנברג (פסיה וסרשטרום):

היה מסוכן. ... גם הנסיעה היתה בעייתית. לנה [קיכלר] דאגה להעביר אותנו במשאית מכוסה, והגענו לזאקופנה. שם כבר היו ילדים. ... פעם ראשונה שהתחלתי ללמוד. הייתי כבר ילדה בת עשר. הלכתי לכיתה א' שהיתה גם כיתה ב'. ... והיה חדר והיתה גם מיטה. ... היו ילדים גדולים שהגיעו מרוסיה, די פושעים, שגנבו בשביל לחיות. היו גם ילדים כמונו, מיערות, מגטאות, ממחנות. ... הילדים עצמם דאגו להכין הצגות ודאגו לניקיון. ... ושם פעם ראשונה שהיתה לי חברה, פולה אלווין. היא לימדה אותי על שעון. ... חשבון, אחד ועוד אחד, את לוח הכפל. ... שם היינו כמה חודשים. ... גם שם היה מסוכן. ירו עלינו. היו מוציאים אותנו מהמיטות לפרוזדורים שנהיה מוגנים, והיתה שמירה. ... גם שם פחדנו.

ב-1946 עזבה לנה קיכלר את זאקופנה עם קבוצת ילדים יתומים. דוד ופסיה נותרו במקום עד שאמם חנה הגיעה ולקחה אותם לקרקוב. חנה מסרה אותם לבית ילדים פולני קומוניסטי. כאשר עמד דוד לחגוג בר מצווה העבירה אותם חנה לבית ילדים של תנועת המזרחי, שם למדו בבית ספר יהודי וספגו ערכים ציוניים.

ב-1949 עזבו חנה והילדים את פולין והגיעו לפריס. הם נעזרו בג'וינט, ולאחר כשלושה חודשים החליטו הילדים שהם רוצים לעלות לישראל. דודתם אסתר שרדה והיגרה לארצות הברית. גורלו של אביהם מרדכי לא ידוע. סימן החיים האחרון ממנו היה מכתב ששלח מאזור סטניסלבוב ב-1941 לאחיו יחזקאל בארץ ישראל.

במאי 1949 עלו חנה וילדיה לישראל. אחרי כשנתיים בבית עולים, התיישבו בשכונת יד אליהו בתל אביב.

לפני שעזבו את זאקופנה אסף דוד עשרות תצלומים מבית הילדים וספר זיכרונות קטן בו כתבו הילדים הקדשות לחברתם פסיה. לאחר פטירתו של דוד תרמו ילדיו ליד ושם את התצלומים וספר הזיכרונות במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים". חלקם מוצג פה.