רומה גלובינסקי (רות מרקס): חניכה בבית הילדים בזבז'ה

בכל קיץ נהגו הבנות ואמן לנסוע לנופש בכפר קז'שוּבקה (Krzeszówka) עם קרובי משפחה נוספים ואפרים בא לבקרן בסופי שבוע. כך נהגו גם בקיץ 1939. הבנות נסעו לקז'שוּבקה והלה נסעה לנופש במרחצאות. עקב ענני המלחמה המתקרבת ועקב קרבתה של קליש לגבול הגרמני, שבו הבנות לקליש עוד לפני תום החופשה. הלה שבה בסוף אוגוסט והמשפחה ברחה מקליש, אך עם הכיבוש הגרמני נאלצה המשפחה לחזור לקליש. ב-20 בנובמבר 1939 החל גירוש יהודי קליש. בני משפחת גלובינסקי שולחו בקרון בהמות ולאחר תלאות רבות הגיעו לסנדומייז' (Sandomierz).

בסנדומייז' השיגה הלה כמה ספרים וארגנה כיתות לימוד. אפרים וגניה נחטפו מדי פעם לעבודות כפייה. ב-1942 ברחה גוצ'ה גלובינסקי, בת דודתה של רות, מגטו ורשה והגיעה אל המשפחה בסנדומייז'. במקום הוקם גטו שלא היה מגודר אך היציאה ממנו נאסרה. גוצ'ה הודיעה לדודיה שהיא מתכננת לברוח מהגטו. "איך שלא יהיה, אני בורחת הלאה. אני לא אתן לגרמנים לתפוס אותי", אמרה והציעה לקחת אתה את רות. כמו כן הוזהרה גניה במקום העבודה על ידי פתק אנונימי בגרמנית, בו נכתב שחיסול יהודי סנדומייז' מתקרב ומי שיכול לברוח, שיברח. הלה ואפרים החליטו להפקיד את רות בידיה של גוצ'ה. "גניה", אמרו, "מבוגרת ויכולה לעבוד, כך שהסכנה היא בעיקר לרות בת ה-11". לפני בריחתן הכינו ההורים את רות, שיננו באזניה שהיא מקליש וכשתיגמר המלחמה שתחזור לפגוש אותם שם. כמו כן הבהירו את שערה כדי שתדמה כמה שיותר לפולניה. לגוצ'ה בת ה-24 היה מראה פולני, היא היתה בלונדינית כחולת עיניים ודיברה פולנית רהוטה ללא שמץ מבטא זר.

-10 באוקטובר 1942 עזבו גוצ'ה ורות את סנדומייז'. אביה של רות נפרד ממנה בדמעות ואמה - בקריאת "שמע ישראל". הן הצליחו לצאת מהגטו, לעלות על רכבת ולהגיע לוורשה, שם היו לגוצ'ה מכרים. הן חיו כפולניות בצד הארי של ורשה. רות הספיקה לקבל חמש גלויות מאמה. האחרונה שבהן נכתבה ב-23 באוקטובר 1942. היה זה סימן החיים האחרון שקיבלה רות ממשפחתה. בגלויות הביעה האם את צערה על שלא שלחה את גניה יחד אתן. לימים נודע לרות שהוריה ואחותה נלקחו מהגטו בסנדומייז' ונרצחו. נסיבות מותם אינן ידועות.

בוורשה שהו השתיים במסתור ממנו עברו לפיאסטוב (Piastow), עיירה סמוכה לוורשה, ושהו בזהות בדויה אצל אנה ואנדז'י קוסטז'בה (Kostrzewa), זוג פולנים דל אמצעים שגרו בדירת חדר קטנה ללא מים זורמים. אנה היתה תופרת ואנדז'י - שוער בבית הספר. רות הפכה לוויסלווה סרפינסקה, נערה יתומה בת 13, בתו של קצין פולני שכל משפחתה נהרגה, וגוצ'ה הפכה להלינה. המצב הכלכלי הידרדר. כספן של גוצ'ה ורות אזל, אנדז'י פוטר מעבודתו ואנה נאלצה למכור את מכונת התפירה שלה והשתכרה פרוטות בעבודתה ככובסת. גוצ'ה החלה להתפרנס ממסחר בשוק השחור ורות העבירה את זמנה בספריה המקומית ובמטלות שהטילו עליה השכנים תמורת מעות אחדות. באחד הימים יצאה גוצ'ה ולא חזרה בשעה שהיתה אמורה לחזור. לאחר כמה שעות הגיעה השכנה הפולניה לבית משפחת קוסטז'בה ומסרה שגוצ'ה נתפסה סוחרת בשוק השחור, יהדותה ככל הנראה נחשפה והיא נורתה. רות חששה לחיי מציליה וביקשה לעזוב. אנה הרגיעה אותה ואמרה: "את לא הולכת לשום מקום. אני מאמינה שישו יעזור לך. אני מוסיפה עוד תפילה, ואת תתחילי גם להתפלל". רות למדה את התפילות והחלה להילוות לאנה בביקוריה בכנסייה. סיפרה רות:

התחלתי ללכת לכנסייה והתחלתי גם להאמין. ... וזה נתן לי כוח. היה שם כומר שלא הטיף לאנטישמיות. ... יצר ההישרדות היה חזק יותר. זה לא היה חוסר נאמנות [לבית הורי], אלא פשוט, אני ידעתי אז שאין יהודים. אז הייתי צריכה כאילו לחשוב קדימה. זאת היתה הדרך היחידה. עד אז לא פגשתי אף יהודי. הייתי ילדה, לבד.

בינואר 1945 שוחררה פיאסטוב בידי הצבא האדום. רות נשארה אצל בני הזוג קוסטז'בה והחלה ללמוד בבית ספר בעיירה. משפחה יהודית שפגשה בפיאסטוב התנהגה כלפיה בקרירות. רות כתבה לוועד היהודי בקליש והודיעה היכן היא נמצאת. לא היו לה תקוות שמישהו ממשפחתה שרד. בני הזוג הולץ, חברים של הוריה מקליש ששרדו כפרטיזנים, הגיעו אל רות וביקשו שתצטרף אליהם. "אם אמא שלך היתה בחיים, היא בכל זאת היתה מעדיפה שתישארי יהודיה", אמרו לה. רות התלבטה. היא הרגישה אסירת תודה לפולנים שהצילו אותה. במצוקתה פנתה לכומר, התוודתה בפניו על יהדותה ושאלה אותו האם עליה להתנצר. הכומר ענה לה: "לא. ראית דבר כזה? אני מסתכל על זה קצת אחרת. אם אלוהים גרם לכך שרק את נשארת, אז אולי בכל זאת צריך להמשיך. את באה מעם מאוד מכובד".

רות נסעה לקליש ושלחה משם מכתב פרידה לאנה ואנדז'י שקבלו את עזיבתה באופן קשה. היא שהתה זמן מה עם בני הזוג הולץ והחליטה שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל. רות נסעה לבדה לוורשה כדי לחפש קבוצה אתה תוכל לעלות והגיעה לבית הילדים בזבז'ה בעזרתו של ישעיהו דרוקר, רב צבאי בצבא פולין שעסק בהוצאת ילדים מבתי פולנים וממנזרים והשבתם ליהדות. במחצית אוגוסט 1946, לאחר ששהתה כחודשיים בזבז'ה, יצאה רות ב"רכבת הרב הרצוג" לצרפת והגיעה לבית הילדים של המזרחי בשטרסבורג. בהיותה בשטרסבורג מצאוה קרובי משפחה בפריס שרצו לאמצה. רות סירבה. בינתיים נודע לדודה, יצחק גלובינסקי, אחי אביה שעלה לארץ ישראל ב-1934 שאחייניתו רות שרדה והוא דאג לה לסרטיפיקט. ב-1947 עלתה רות לארץ ישראל וגרה בבית דודה יצחק ברמת גן.

רות התגייסה לצה"ל. ב-1954 נישאה לאורי מרקס שעלה מדרום אפריקה ונולדו להם שני בנים. רות הייתה בקשרי מכתבים עם מציליה ושלחה להם חבילות מעת לעת. ב-1967 בעקבות ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לפולין נותק הקשר בין רות למציליה. הקשר חודש לאחר 20 שנה. במאי 1988 הוכרו אנה ואנדז'י קוסטז'בה על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם. באותה שנה נסעה רות לפולין ופגשה את אנה לאחר פרידה בת 42 שנים. רות רצתה להביאה לחיות לצדה בישראל. אנה העדיפה להישאר בפולין. לאחר מותה של אנה נשארה רות בקשר עם אחיינה של אנה.

ב-1977 מסרה רות ליד ושם דפי עד לזכר הוריה הלה ואפרים ואחותה גניה. ב-2005 מסרה לארכיון יד ושם את הגלויות שקיבלה מאמה, זיכרונות כתובים ותצלומים שחלקם מוצגים בתערוכה. את זיכרונותיה מסיימת רות במסר הבא:

על אף הקשיים הרבים, עצתי לילדי ונכדיי היא שלעולם יהיו סבלנים וסובלנים כלפי אנשים אחרים ויושיטו עזרה לנזקקים בעת הצורך. בחיי למדתי כי גם בתקופות הקשות והחשוכות ביותר עשויה קרן-אור לבוא בדמותם של אנשים טובים.