"יקירי!! הנני כותבת מכתב זה לפני מותי,
אבל אין אני יודעת בדיוק את היום בו אני וכל קרובי ניהרג רק בגלל היותנו יהודים".
כך כתבה פניה ברבקוב בבור המסתור בדרויה אל אחותה חיה ואחיה מנוס.
פניה ברבקוב נולדה ב-1923 בדרויה (Druja) שבפולין (כיום בלרוס). להוריה זאב-וולוול וזיסלה נולדו שני בנים וחמש בנות: חיים, מנוס, סוניה, בלומה, חיה, פניה וסימה. זאב היה בעל תחנת קמח והפרנסה היתה בשפע.
פניה למדה בבתי ספר פולניים ובשנת הלימודים 1940/41, תחת השלטון הסובייטי, עמדה לסיים את לימודיה בגימנסיה הרוסית.
בני משפחת ברבקוב נכלאו בגטו דרויה יחד עם יהודי העיירה. לימים סיפרה אחותה של פניה, חיה קגן (ברבקוב): "בגטו היתה פניה מתהלכת בראש מורם מתוך הרגשה של ביטחון פנימי. היא היתה מעודדת את בני המשפחה ואת חבריה בני גילה להפגין עמידה יהודית גאה מול הגרמנים. פניה היתה מרבה לשיר פזמון ברוסית שביטא את ההתנגדות לגרמנים."
בחצר ביתה של משפחת ברבקוב היה מרתף ששימש לאחסנת קרח בקיץ ובתוכו נחפר בונקר בו הסתתרו בני המשפחה. בעת חיסול הגטו בקיץ 1942 התגלה המחבוא וכל המסתתרים נרצחו.
את המכתב המוצג כאן כתבה פניה בבונקר המסתור על נייר שרטוט במשך מספר ימים. בצדו השני הוסיפה מילים ביידיש, שככל הנראה נכתבו זמן קצר לפני שנחשף המחבוא. ידיד נוצרי של המשפחה, מירון וסיליאב, מצא את המכתב ומסר אותו אחרי המלחמה לזוסיה ברקמן, אחיינה של פניה. זוסיה שרד במסתור אצל איכר נוצרי ולאחר מכן עם אביו ביערות יחד עם הפרטיזנים. חיה אחותה של פניה למדה בווילנה, שהתה בה בעת הכיבוש הגרמני, ברחה לשטחי ברית המועצות ושרדה. אחיה מנוס הוגלה יחד עם אשתו לסיביר בידי הסובייטים, שרד וחי בברית המועצות עד למותו בשנות ה-70. אחיה חיים הצליח לעזוב את דרויה ולהגר לארגנטינה לפני המלחמה.
ב-1979 מסר זוסיה ברקמן ליד ושם דפי עד לזכר בני משפחתו שנרצחו: אמו סוניה ברקמן (ברבקוב), אחיותיו רסיה וזלדה'לה, סבו זאב, סבתו זיסלה ודודותיו בלומה קרומן (ברבקוב), פניה וסימה. לאחר מותה של חיה מצאו ילדיה בארון הבגדים צרור מסמכים עטוף בבדים וביניהם מכתבה האחרון של פניה. ב-2007 מסרו ילדיה של חיה, אטה פלדמן וזאב קגן, את המכתב המקורי של פניה ליד ושם למשמרת עולם.
ברכת פרידה לכל לפני המוות, מפניה ומכל בני המשפחה.
יקירי!! הנני כותבת מכתב זה לפני מותי, אבל אין אני יודעת בדיוק את היום בו אני וכל קרובי ניהרג רק בגלל היותנו יהודים. כל אחינו ואחיותינו היהודים נרצחו ומתו מוות בזוי מידיהם של הרוצחים... אין אני יודעת מי ממשפחתנו יישאר בחיים ולמי יהיה הכבוד לקרוא את מכתבי זה ואת ברכתי הגאה לפני המוות לכל אהובי ויקירי המעונים בידי הרוצחים.
חיה'לה היקרה! מונוסקה היקר!! יתכן שאתם תישארו בחיים. חיו בעושר ואושר. אנחנו כולנו צועדים בגאווה לקראת המוות. כי זהו גורלנו.
כפי שידוע לנו, בלומה עם כל בני משפחתה נספו כבר. אין אני יכולה להמשיך בכתיבה. כל הקרובים בוכים ומבכים את עצמם. את המכתב הנני משאירה אצל הטוב שבידידינו, שעשה לנו הרבה טובה עד עתה.
שלכם,
פניה וכל בני המשפחה.
כולנו שוכבים בבור אחד. הנני בטוחה בהחלט כי תדעו כולכם את מקום קבורתנו. אמא ואבא בקושי מחזיקים מעמד. ידי רועדת וקשה לי לגמור את הכתיבה. אני גאה כי יהודיה אנוכי.
אני מתה למען עמי. לאיש לא גיליתי כי הנני כותבת מכתב לפני מותנו. אך!... כמה מתחשק לחיות ולהגיע לקצת טובה בחיים. אולם הכל כבר אבוד... היו שלום. קרובתכם פניה, בשם כולם: אבא, אמא, סימה, סוניה, זוסיה, רסיה וחוצ'ה [יחזקאל].
ובשם זלדה'לה הפעוטה, שאיננה מבינה עדיין דבר.
דרויה,
במחנה ריכוז,
לפני הירצחנו ביריה,
במחבוא.
יום ג', בשעה 4 לפנות בוקר
16.6.1942
שלום לכל,
שלכם פניה
ה' אמת ומשפטו אמת. אנחנו חטאנו. רכושנו הדל הוטמן בבית. אבל את חיינו הפסדנו. הכל גמור. אחים מכל הארצות, נקמו את נקמתנו. מובילים אותנו כצאן לשחיטה.
פניה
