"את זוכרת את השירים? גם אני שרה אותם".
כך כתבה לאה יורגראו במכתבה האחרון ממחנה וסטרבורק בהולנד אל בתה בת השמונה רות ששהתה במסתור אצל משפחה נוצרית בחרונינגן.
לאה פרידמן ודב יורגראו (Jurgrau) נפגשו על סיפון אניה בדרך לארץ ישראל בשנת 1922. לאה נולדה בשנת 1905 בטרנוב שבפולין והיתה בקבוצה של חברי השומר הצעיר שייסדו את גרעין ההתיישבות שהקים את קיבוץ בית אלפא. דב נולד ב-1902 ברדאוץ, בוקובינה. הוא היה על האניה בגפו וסלל את הדרך לשלושה אחיו הצעירים שעלו אחריו. לאה ודב התיישבו בקיבוץ בית אלפא ולאחר מכן עברו לתל אביב. הם נישאו באפריל 1927 בירושלים. לאה הייתה מטפלת בתינוקות ודב היה נגר.
ב-1928 עזבו השניים את ארץ ישראל. דב למד אדריכלות פנים ונגרות בגרמניה ולאה נסעה אל אחיה מקס ואחותה בֶפִי (פסיה) באמסטרדם. לאחר סיום לימודיו הגיע דב לאמסטרדם, פתח נגריה לרהיטים בהזמנה ובני הזוג יורגראו הצטרפו לחוג לתרבות היידיש "אנסקי". ב-1934 נולדה באמסטרדם בתם היחידה, רות.
עם הפלישה הגרמנית להולנד במאי 1940 ניסו בני משפחת יורגראו לברוח מהולנד אך ללא הצלחה. בסוף 1941 עזב דב את הבית והסתתר בצפון הולנד.
בקיץ 1942 הסתתר בחרונינגן ולדירה בה הסתתר הגיעה בתו רות. האם לאה הסתתרה אצל חברים הולנדים, בני משפחת בורסמה באמסטרדם אך נתפסה ונאסרה במחנה המעבר וסטרבורק ומשם שולחה ביולי 1943 אל מותה בסוביבור. בני משפחת בורסמה סירבו לקבל הכרה כחסידי אומות העולם, כיוון שלטענתם כשלו בהצלתה של לאה שנתפסה בביתם. רות הוצאה מדירת המסתור בה שהה אביה דב והועברה באמצעות המחתרת ההולנדית לשורה של משפחות הולנדיות שדאגו לה. במהלך המלחמה שהתה במקומות מסתור שונים ושרדה. אביה דב נאסר עקב פעילות מחתרתית, גורש לווסטרבורק, ובפברואר 1943 שולח לאושוויץ ושם נרצח בדצמבר.
בעת שהותה במקומות המסתור השונים קיבלה רות מכתבים מהוריה. חלקם מוצגים כאן. המכתבים נמסרו לרות על ידי אנשי המחתרת ההולנדית שמחשש לחייה לא השאירו אותם אצלה. רק אחרי המלחמה קיבלה רות את המכתבים. לפחות 15 איש היו מעורבים בהצלתה של רות ובנסיון להציל את הוריה.
רוב מציליה של רות הוכרו כחסידי אומות העולם: הומה פורט; אלינה ויאן פוס; יאנטייה ומתאוס ואן דר לאן; ריצקה ואימיחיה פינסטרה; אליזבט ארנולדה מחנין; אדריאנה קנאפרט; חריטיה, אקה, ויברן ודירק אופדיק; הנרייטה פאוטה ואנה (אנקי) סטורק.
לאחר המלחמה נאספה רות על ידי משפחה של חברי הוריה באמסטרדם. ב-1947, בעקבות דרישתם של דודיה, אחיו של האב, הגיעה רות לארץ ישראל. בשנת 1994 מסרה רות יורגראו-לביא דפי עד לזכר הוריה, לאה ודב, וקרובי משפחה נוספים.
לייסיה, בובה!
מה שלומך? האם טוב לך שם? אני מאוד מתגעגע אליך. היי מתוקה ואל תקראי יותר מדי. זה לא טוב בשביל ילדה כל כך קטנה כמוך. אמא מאוד עייפה וחולה. תתחנני אליה שתבוא אליך... כתבי לה מכתב ארוך, כזה טוב שאף פעם לא כתבת... אולי אז אמא תבוא, ואז נוכל, אבא ואת, שוב לשמוח. הרבה נשיקות מאבא שלך.
צד שני
חברים יקרים, דרישת שלום חמה
ואלוהים ישלם לכם על כל הטוב...
בובה מתוקה!
כבר מזמן לא קיבלתי ממך מכתב. איך זה? והאם את כבר לא מציירת? את אוהבת את הספרים? או שאת עוד צעירה מדי? והארנבון? ואיך היה האדון [אבא] שהיה אצלכם בביקור? נתת לו נשיקה עבורי? אני בריאה ומקווה שנתראה בקרוב. אז נעשה חגיגה. ועכשיו יקירה, דרישת שלום לשני הקטנים, וגם לך כמובן, מ-ל' [לאה]
מצדו השני של המכתב יש ציור ומתחתיו כיתוב:
החדר שלי. האם את מבינה?
זו אני – יפה, הא?
יקרה!
המכתב והציור היו נהדרים. כולם נהנים מהציור. האם ציירת ביד שמאל או ימין?
אני שמחה שאת במקום טוב עם שני הקטנים. בטח נחמד לך? אני מקווה שאת ילדה גדולה ומשחקת יפה עם הילדים.
הרבה נשיקות לשלושתיכם.
ל' [לאה]
