"ילדי היקרים, סלחו לנו על הצער והייסורים שגרמנו לכם בכך שאנו משאירים אתכם יתומים כל כך צעירים".
כך כתב שמשון הולצבלט מגטו ריובייץ אל ילדיו מרים ומרדכי. המכתב נטמן בבקבוק בגינה ליד ביתם ונמצא אחרי המלחמה.
שמשון והניה (קרפט) הולצבלט חיו בלובלין, שם נולדו ילדיהם מרים ומרדכי. לאחר מות אביה של הניה בתאונת רכבת, עברה המשפחה לעיירה ריובייץ במחוז לובלין, להיות עם אמה של הניה. שמשון והניה פתחו חנות טקסטיל במקום ושמשון נעשה לעסקן ציוני. מרים ומרדכי למדו בתיכון בחלם הסמוכה. מרדכי סיים את לימודיו בבית ספר תיכון טכני ובקיץ לפני פרוץ המלחמה למד אצל מורים פרטיים ונבחן בבחינות הבגרות. את תעודת הבגרות לא זכה לקבל עקב פרוץ המלחמה.
לאחר פרוץ המלחמה הגיעו פליטים יהודים ממערב פולין לריובייץ וסיפרו שהגרמנים פוגעים בגברים יהודיים ומתעללים בהם. עקב כך החליטו שמשון והניה שמרדכי יעזוב את ריובייץ, ומרדכי ברח מזרחה עם דודו, אחיה של הניה. לאחר חודש עזבה גם מרים. היא הפצירה בהוריה להצטרף אליה, אך לשווא.
במכתבו האחרון מגטו ריובייץ כתב שמשון:
"לנגד עיני עומדת תמונתך, מריםל'ה, בתי היקרה, כשאת עומדת עם דמעות בעיניים ומבקשת שנעשה כמוכם ושנחשוב על בקשתכם."
את המכתב האחרון לילדיו כתב שמשון זמן מה לפני הרצחו. הניה רעייתו טמנה אותו בבקבוק בגינת הבית וסיפרה על כך לשכנתם פולה הרמן.
מרדכי ומרים נדדו ברחבי ברית המועצות. אחרי המלחמה שבו לריובייץ, שם נודע להם שהוריהם נרצחו ושם קיבלו את המכתב מפולה הרמן ששרדה את השואה.
הם עזבו את פולין והגיעו למחנות העקורים בגרמניה וב-1948 עלו לישראל. מרים נישאה לשמואל הורוביץ והזוג הקים את ביתו בקיבוץ אפק. מרדכי נישא לניצולת השואה יונה-טובי קאופמן ובני הזוג התגוררו בתל אביב.
ב-1956 מסר מרדכי להט (הולצבלט) דפי עד לזכר הוריו, שמשון והניה. בשנת 2000 תרם שמואל הורוביץ, בעלה של מרים, את המכתב המקורי של שמשון הולצבלט ליד ושם.
ילדי האהובים שלי, מריםל'ה ומוטל'ה, מהוריכם, בלב חם. אנו שייכים לחלק קטן מאלה שנותרו בחיים מיהדות פולין, כאלה שטרם בוצע גזר דין המוות שהוטל עליהם, שרוצים ברגע האחרון לראות אם אפשר רק להציל את חייהם ולהיפרד מכם.
אם לא יקרה נס פתאומי, מכתבנו יגיע לידיכם כשאנו כבר לא נחיה. נמצא את עצמנו יחד עם אחותנו, אחינו והורינו המעונים.
ילדי היקרים, סלחו לנו על הצער והייסורים שגרמנו לכם בכך שאנו משאירים אתכם יתומים כל כך צעירים. לא אתם אשמים בזה, רק אנחנו, בזה שלא שמענו לעצה שלכם. לנגד עיני עומדת תמונתך, מריםל'ה, בתי היקרה, כשאת עומדת עם דמעות בעיניים ומבקשת שנעשה כמוכם ושנחשוב על בקשתכם.
ילדי היקרים, אם היינו יכולים עכשיו, ברגע זה, לראות אתכם, היה לנו הרבה יותר קל למות. לא אתם אשמים בשלוש השנים האל-אנושיות שלנו ובייסורים שלנו. רק התקווה שאולי נראה אתכם נותנת לנו את הכוח להחזיק מעמד.
אנחנו אשמים ואנחנו משלמים על זה מחיר יקר.
אנחנו לא מבכים מצב של עשרות שנים שהיו, אלא את החיים שעוד יכולנו לחיות.
בעולם של כל כך הרבה אכזריות, עם אנשים כאלה, ששנים היינו חיים ומיודדים איתם, אלה שתמיד היו עם חיוך על השפתיים ועכשיו מוכנים למכור אותך – בעולם כזה לא כדאי לחיות. אני שווה נפש מול המוות העומד לנגד עינינו. מי היה יכול להאמין שלדרגה כזו כבר הרגילו אותנו. אנו כבר לא מפחדים משום דבר ולא אבלים על כלום מהחיים המכוערים האלה.
ילדי שלי, יש לי בקשה יחידה לגבי מה שאתם יכולים לעשות למעננו: לקבל את גורלנו בשוויון נפש, כי צערכם יפריע את מנוחתנו בקבר. אם יתאפשר לכם לוודא איפה מנוחת העולמים שלנו (אנו מסופקים בדבר), בואו לבקר ולהגיד לנו שאתם חיים ומאושרים כמו שאנחנו היינו חיים. זו בקשתנו. היו יהודים גאים ומאושרים, תחיו חיים כמו אלה שאנחנו קיווינו לבנות. אם במקום שאליו אנחנו הולכים יש עוד חיים, אנחנו רוצים שלא תשתנו ושנכיר אתכם.
אנו מנשקים אתכם מכל הלב ברגעים האחרונים של החיים שלנו. אם היינו יכולים לחבק אתכם הייתם נמעכים...
עוד מאות פעמים אנחנו אומרים: היו בריאים ומאושרים. עוד עשרות פעמים נשיקות של חום ללא הפסקה, עד הרגעים האחרונים, כל עוד שפתינו לא ייסגרו וגם העיניים לא ייסגרו לעולם. אנו נפרדים מכם ומנשקים... ומנשקים... ומנשקים...
אבא שלכם, שמשון
