אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בדומברובה טרנובסקה כ-2,000 יהודים – כ-75 אחוזים מאוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממלאכה וממסחר זעיר. בקהילה פעלו חברות צדקה וסעד מסורתיות וקופת גמ"ח. בעיר פעלה ישיבה, וזמן מה פעל בה גם בית ספר יהודי מיסודו של הברון הירש שלימדו בו גם עברית, אך הוא נסגר עקב קשיים כלכליים. בתפקיד סגן ראש העירייה שימש בדרך כלל יהודי. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות וכן סניף של אגודת ישראל. בסניף המקומי של "תרבות" אורגנו קורסים ללימוד עברית, וזמן מה פעל גם מועדון ספורט של "מכבי".
ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את דומברובה טרנובסקה, ומיד חטפו יהודים לעבודת כפייה ורצחו כמה מהם. יהודים מהעיר נשלחו לעבודת כפייה בדמביצה (Dębica) ובנובי סונץ' (Nowy Sacz). למחנה העבודה בפוסטקוב (Pustkow) הגיעו עד אביב 1941 כ-100 יהודים מהעיירה.
בחורף 1939/40 הוקם בדומברובה טרנובסקה יודנרט. היודנרט ארגן ועד עזרה כדי לסייע לנזקקים במזון, בלבוש ובכסף. מדצמבר 1939 ועד מרס 1940 הגיעו לעיירה פליטים יהודים מאזורי פולין שצורפו לרייך השלישי, בין היתר מלודז' ומסקיירנייביצה* (Skierniewice). בסוף 1940 היו בעיר מאות פליטים. מטבח ציבורי שהקים היודנרט פעל עד מרס 1942 לפחות, וארגון יס"ס סייע ליודנרט עד מאי 1942.
בפברואר 1941 פרצה בקרב היהודים מגפת טיפוס. בבניין התלמוד תורה הוקם בית חולים ארעי. כדי למנוע את התפשטות המגפה הוטל ב-19 בפברואר עוצר זמני – על היהודים נאסר לצאת מבתיהם, ועל הכפריים נאסרה הכניסה לעיירה. באביב 1941 הגיעו לדומברובה טרנובסקה פליטים מקרקוב. שניים מהם, רופאים, עבדו מאמצע 1941 במרפאה שהקים היודנרט.
בסוף 1941 נאסר על היהודים לצאת מהעיירה, ויהודים שנתפסו מחוץ לה נרצחו. הכפרים הסמוכים חדלו לשמש מקור הספקה ליהודי העיירה.
בינואר 1942 שוב פרצה בקרב היהודים מגפת טיפוס; נפתח שוב בית חולים ופעל לסירוגין עד אפריל, ולאחר מכן ברציפות. בית החולים מומן בעזרת יס"ס, היודנרט ואנשים פרטיים.
באביב 1942 הגיעו לדומברובה טרנובסקה יהודים שגורשו מיישובי הסביבה. במרס 1942 שולחו כ-1,500 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. במרס ובאפריל נרצחו בעיירה יותר מעשרים יהודים, ובהם גם נשים וילדים. במאי 1942 ישבו בדומברובה טרנובסקה כ-3,100 יהודים.
בתחילת יוני 1942 נצטוו היהודים לשלם כופר. ב-19 ביוני כיתרה המשטרה הגרמנית את העיירה, והיהודים רוכזו בכיכר השוק. בעת החטיפות ובמקום הריכוז נרצחו יותר מחמישים יהודים, ויותר מ-450 גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. קבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה במיילץ (Mielec).
ביוני 1942, לאחר הגירוש הראשון, הקים היודנרט בתי מלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, ועבדו בהם כ-400 איש.
ב-22 ביולי 1942 הוקם במזרח העיירה גטו סגור. באקציה שנעשתה ב-25-24 ביולי גורשו כ-1,800 יהודים לבלז'ץ, ויותר ממאה יהודים נרצחו במקום. בעיירה נותרו מאות יהודים במקומות מסתור.
במחצית השנייה של ספטמבר 1942 שוב נעשתה אקציה בדומברובה טרנובסקה. יהודים רבים התחבאו או ברחו ליערות, אך בגלל התנאים הקשים נאלצו לשוב לגטו. בתחילת אוקטובר 1942 גורשו יתר יושבי הגטו לבלז'ץ.
קבוצה של יהודים מעטים הושארה בעיירה והועסקה בניקוי הגטו, ובדצמבר 1942 הועברה לגטו טרנוב (Tarnow). אנשי היודנרט ושירות הסדר היהודי נרצחו באפריל 1943.
