בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בסנדרו 233 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כשבעה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית בעיירה השתייכה לזרם האורתודוקסי. עם מוסדות הקהילה נמנו בית ספר יסודי יהודי, תלמוד תורה וישיבה.
ב-1938 נאסרו כמה יהודים ונלקחו למחנה המעצר שבנג'יקניז'ה (Nagykanizsa). ב-1942, על-פי צו של ראש העיירה האנטישמי, נאסרו 15 מנכבדי הקהילה ונכלאו במחנה המעצר בקישטרצה (Kistarcsa). הם שוחררו כעבור כמה חודשי מאסר, אך גויסו מיד לעבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה, עם גברים יהודים רבים מסנדרו. רובם נספו בחזית המזרחית באוקראינה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי נתוני מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944, השתייכו לקהילה האורתודוקסית של סנדרו 228 יהודים.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש הגרמני, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על בסיס הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. סגן הממונה על מחוז בורשוד, ג'ולה מיקולצקי (Gyula Mikuleczky), הורה ב-13 במאי 1944 להקים גטאות במחוזו, וב-18 במאי הורה הממונה על נפת אדלנייה (Edeleny), אמיל ביזונייה (Emil Bizony), ליהודים המקומיים לעקור לגטאות אדלנייה וסנדרו. גטו סנדרו הוקם במכרה נטוש ובבנייני מפעל הזיקוק, והוחזקו בו יהודי העיירה ויהודים מיישובי הסביבה, כ-400 נפשות בסך הכל. מאפייה, שבעליה ובניינה נמצאו בתחום הגטו, סיפקה לחם לתושביו.
בגטו הוקמה מועצה יהודית בראשותו של ינו גרוסמן, הנשיא האחרון של הקהילה היהודית, והוקם שירות סדר יהודי של 20-15 שוטרים חמושים באלות. בגטו פעל בית חולים ובו 15 מיטות. היהודים הורשו לשלוח ולקבל בדואר רק גלויות, בשפה ההונגרית בלבד; מענם לקבלתן היה "הגטו היהודי".
בראשית יוני 1944 הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח שבמפעל הלבנים ברחוב טטר (Tatar) במישקולץ (Miskolc). כמה יהודים הועברו משם לגטו דיושג'ור (Diosgyor), וב-12 ביוני גורשו ממנו לאושוויץ. מי שנותרו במרכז השילוח במישקולץ גורשו ממנו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו ב-13 וב-15 ביוני 1944.
