המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו ביישוב הכפרי קובלה פנסקיה שבדרום נפת טורק משפחות יהודיות אחדות. הגרמנים כבשו את האזור בספטמבר 1939. ב-20 באוקטובר 1941 גורשו כ-4,000 יהודי נפת טורק לאזור קובלה פנסקיה ושוכנו במבני חווה ובבתי איכרים ב-17 כפרים מסביב ליישוב. הגטו הכפרי קובלה פנסקיה, שכונה גם צ'חולץ (Czachulec), על שם אחד הכפרים בסביבה, לא גודר בגלל גודל שטחו, אך גבולותיו סומנו, ויהודים שנמצאו מחוץ להם ללא רשות הוצאו להורג. יהודי הגטו נלקחו לעבודת כפייה בתחומי הגטו וגם מחוצה לו. ביודנרט שהוקם היו חברים נציגים של הקהילות שרוכזו בו, ועמד בראשו הרשל זימנוברודה (Zimnobroda). היודנרט ניסה בין היתר לטפל בבעיות שהיו כרוכות בסידורם של היהודים אצל האיכרים. ב-4 בנובמבר 1941 דרשו הגרמנים מהיודנרט להכין רשימה של יהודים שאינם כשירים לעבודה, ובהם כל הילדים שעוד לא מלאו להם 12 שנה והמבוגרים בני 65 ומעלה. ראש היודנרט התייעץ עם רבנים שחיו בגטו, ובהם הרב דב בער יששכר מדוברה (Dobra), הרב פנחס וייס מטורק, הרב לוונטל מאונייוב (Uniejów) והרב החסידי מוולדיסלבוב (Władyslawów). ב-6 בנובמבר 1941 קבעו הרבנים כי כדי להציל את הקהילות יש למסור לגרמנים את רשימת הבלתי כשירים, אך כדי לצמצמה ככל האפשר ניסו בד בבד להעלות את גילם הרשום של ילדים ולהוריד את גילם הרשום של מבוגרים בני 65 ויותר. כמה מיהודי הגטו החלו לברוח ליישובים במחוז קליש (Kalisz) שעוד היו בהם ריכוזי יהודים.
ב-8 בנובמבר 1941 רוכזו יהודי הגטו הכפרי קובלה פנסקיה בכפר ביילווקי (Bielawki), ושם נעשתה בהם סלקציה. נמסר שראש שירות הסדר היהודי במקום, מרדכי סטריקובסקי, עזר להציל ילדים בעת הסלקציה.
ב-6 בדצמבר 1941 גורשו כ-1,100 יהודים לעיירה דוברה והוחזקו ארבעה ימים בכנסייה. רבים מהם מתו במקום; עשרות הצליחו להימלט. ב-10 בדצמבר 1941 גורשו יתר היהודים מהכנסייה למחנה ההשמדה חלמנו ונרצחו שם.
במאי 1942 נשלחה קבוצת גברים מגטו קובלה פנסקיה לעבודה באזור פוזנן (Poznań). ב-20 ביוני 1942 נשלחו לשם גם כמה נשים. ב-23 ביוני 1942 נתלו בפומבי עשרה מאנשי שירות הסדר היהודי בקובלה פנסקיה.
הגטו חוסל ב-20 ביולי 1942. תחילה נרצחו החולים, ואִתם החובש ז' שטיין שסירב לנטוש אותם, וכן עוד 12 מאנשי שירות הסדר היהודי. כ-190 יהודים גורשו לגטו לודז', וכל היתר גורשו למחנה ההשמדה חלמנו.