בקיץ 1940 עצרו קציני משטרה בברלין את זיגמונד דורנבוש בן ה-70 מפני שצפה בסרט אף שהדבר נאסר על יהודים. המקרה של דורנבוש מאתגר בבירור את ההנחה שהיו אלה בעיקר צעירים יהודים שגילו התנגדות לנאצים.
ספרות השואה, במיוחד זו העוסקת בגרמניה הנאצית, אינה דנה כמעט ביהודים קשישים. אם הם נזכרים בכל זאת, הדבר נעשה בדרך כלל כלאחר יד, תוך אזכורם כדמויות סבילות הממתינות להגירה או לשילוח. הם מוזכרים עוד פחות כאשר מדובר בהתנגדות, משום שבאופן מסורתי מושם דגש על התנגדות מאורגנת, וכתוצאה מכך על צעירים. כאשר ניצולים סיפרו בזיכרונותיהם שלאחר המלחמה כיצד ביצעו בתור מתבגרים פעולות של התנגדות, כמו התגנבות לתיאטרון שנאסר על יהודים להיכנס אליו, הם חיזקו כמובן את הרושם הזה. ואולם מסתבר שהרושם הזה אינו מדויק.
סיפורו של דורנבוש מובא בפרויקט מחקר רחב יותר על התנגדות יהודית של יחידים בגרמניה הנאצית מאת פרופ' וולף גרונר (אוניברסיטת דרום קליפורניה) העומד להתפרסם בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-2023. למטרות מחקר זה פיתח פרופ' גרונר הגדרה רחבה יותר של התנגדות יהודית. "כאשר מוסיפים מעשי יחידים למעשי קבוצות אל מול הפעולות, התוכניות והכוונות של הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם, נקודת המבט שלנו על התנגדות יהודית משתנה באופן דרמטי", מסביר פרופ' גרונר, שממצאיו מופיעים בגיליון החדש של יד ושם: קובץ מחקרים (מ:2) – השני בסדרת יובל מיוחדת המתמקדת בקשישים בשואה. "בהתבסס על הגדרה חדשה זו, זיהה פרויקט המחקר הרחב יותר אירועים רבים של התנגדות יחידים מצד יהודים בגרמניה רבתי. אחד הטיעונים העיקריים במחקרי היה שלגבי התנגדות יחידים כזו, לא היו קיימים הבדלים ממשיים באשר לגיל, חברות, מעמד או השכלה. אולם לאחר ההזמנה לתרום לגיליון היובל המיוחד של יד ושם: קובץ מחקרים, התחלתי להרהר מחדש על הנחה זו".
הפרויקט הרחב יותר של פרופ' גרונר כבר הפיק תועלת ממחקר בארכיוני יד ושם, שם הוא בחן עותקים של רישומים מנהליים מקומיים נאציים, כגון דו"חות גסטפו ורישומי בתי דין מיוחדים מארכיונים גרמניים.
"במאמרי עבור יד ושם: קובץ מחקרים אני מתרכז בשלוש צורות התנגדות העולות מן הארכיונים, שהן רלוונטיות במיוחד לגבי התנגדות יחידים של הקשישים: ביקורת בכתב על הרדיפות; מחאה בעל פה נגד הרייך השלישי; ואי ציות לחקיקה אנטי-יהודית".
ב-1933, כמעט 11 אחוז מתוך יותר מחצי מיליון יהודי גרמניה היו בני יותר מ-65. בגלל הצעדים האנטי-יהודיים הגוברים, הן ברמה הארצית הן ברמה המקומית, היגרו משפחות יהודיות רבות, ובמקרים רבים השאירו מאחור הורים או סבים קשישים, מבודדים ומופלים. זו הסיבה שחלה עלייה דרמטית בשיעור הקשישים, שבאותה עת הוגדרו כבני 55 ומעלה, בקרב יהודי גרמניה.
כיצד הם הגיבו לחוקים הנאציים ולהתקפות האנטי-יהודיות הקיצוניות? "למרבה העניין, מסמכי משטרה ובתי דין מגלים שיהודים רבים לא צייתו להגבלות אנטי-יהודיות ולחקיקה נאצית", מספר פרופ' גרונר. "החל משנת 1939, לדוגמה, המדינה הנאצית חייבה את כל היהודים לשאת תעודות זהות ולאמץ את השם האמצעי 'ישראל' (לגברים) ו'שרה' (לנשים). הקשישים סלדו במיוחד מן ההכרח לשנות את השמות שאיתם חיו כל חייהם. שלא כצפוי, לא יכלו הנאצים פשוט לכפות עליהם את השמות המפלים. על פי החוק הגרמני, הם היו מחויבים להגיש פנייה לשינוי השם. ואולם יהודים רבים, גברים ונשים, התנגדו להגיש את הטפסים המתאימים. בברלין סירב הצייר מקס אנטלרס בן ה-68 לציית להוראה גם לאחר שזומן לתחנת המשטרה המקומית בפברואר 1939. למרבה הפליאה, על אף פיקוח נאצי הדוק, היו יהודים שהצליחו לעמוד בסירובם זמן רב, כפי שעשתה אידה שניידר בת ה-73 בלייפציג. כאשר בסופו של דבר גילה הגסטפו את סרבנותה ב-1941, נגזרו עליה שבעה חודשי מאסר בגלל 'פשעיה'".
היו יהודים גרמנים שהתנגדו לדרישה אחרת – להודיע לשלטונות האזרחיים על שינוי שמם.
כך למשל היה במקרה של מרגרט אנגל (ילידת 1879), שהתעלמה במשך שנים אחדות מחובת הדיווח. כאשר התגלה הדבר בינואר 1942, גזר עליה בית דין מקומי מאסר של שבועיים. לאחר שריצתה את עונשה, היא נשלחה למחנה הריכוז רוונסבריק, ולאחר מכן נרצחה בברנברג, במתקן שפעל במסגרת "תוכנית המתות החסד" (מבצע טי-4). וכך שילמה מרגרט אנגל בחייה על התנגדותה לפקודות הנאציות להודיע על אימוץ השם "שרה".
לצד גברים ונשים יהודים קשישים אלה שסירבו למלא את הפקודות הנאציות, לעיתים תוך ששילמו על כך מחיר כבד, אחרים ביקרו בגלוי את היטלר, את הממשלה הגרמנית ואת החקיקה האנטי-יהודית. למשל, ב-1 באוגוסט 1939 מחה עורך הדין ד"ר ארתור סינגר (יליד 1877) באופן קולני בבניין עיריית וינה על שיהודים נאלצו להידחס לתוך מה שכונו "בתי יהודים" וכינה את היטלר "נבל". הוא אף דרבן תריסר יהודים אחרים שהמתינו במקום להסתער על המשרדים ולהכות את פקידי העירייה. בית הדין המיוחד של וינה שפט את סינגר וגזר עליו שנת מאסר. בספטמבר 1940, האלמנה ג'ולי סינגר (ילידת 1897) כינתה בפומבי את היטלר כלב ציד והביעה צער על כישלון ניסיון ההתנקשות בו במינכן בשנה הקודמת.
על העלבה חוזרת ונשנית של היטלר, גזר עליה בית הדין המיוחד של מינכן מאסר של חמש שנים.
כאשר המדינה הנאצית אילצה את היהודים לענוד את ה"טלאי הצהוב" הנודע לשמצה בסתיו 1941, היה זה הצעד ששבר את בנו נויברגר (יליד 1871). הוא הדביק בולים נושאי דיוקנו של היטלר לעשרות גלויות, כתב עליהן הערות מבזות כגון "רוצח ההמונים הנצחי היטלר; מבחיל", ושיגר אותן בדואר באופן אנונימי. באביב 1942 עצר הגסטפו את נויברגר, ואנשיו היכו אותו כדי לסחוט ממנו הודאה. בית הדין הציבורי הנאצי בברלין פסק שנויברגר אשם ב"בגידה". הוא שילם את המחיר המרבי על התנגדותו: הוא הוצא להורג בספטמבר 1942.
"אימוץ תפיסת התנגדות רחבה יותר משנה את הבנתנו את גישות היהודים בגרמניה הנאצית", מסכם פרופ' גרונר.
"למרבה ההפתעה, הקשישים היהודים – כפי שעולה ממאמרי בליווי דוגמאות בולטות – לא צייתו לצעדים אנטי-יהודיים, מחו בפומבי נגד הרדיפות והתנגדו בכתב למדיניות האנטי-יהודית. ברוב המקרים, הענישו הנאצים את הקשישים היהודים בגזרי דין מחמירים, וכמה מהם אף נרצחו, דבר המעיד שהשלטונות הגרמניים תפסו את מעשי ההתנגדות של קשישים יהודים יחידים כאיום ממשי ביותר".
לאה גולדשטיין היא העורכת בפועל של כתב העת "יד ושם ירושלים", אגף התקשורת, יד ושם.
