"בינתיים אני מחזיק מעמד. מה יהיה אחר כך – רק האלוהים האחד יודע. מה שלא יהיה, אל תצטערו. אינני טוב יותר מכל כך הרבה אחים ואחיות."
כך כתב משה אקהייזר במכתבו מגטו ורשה, ערב המרד וחיסול הגטו, אל בנותיו אולה ונחמה ששהו בחסות מסמכים מזויפים בוורשה, מחוץ לגטו. משה נרצח במהלך המרד. אולה ונחמה שרדו.
משה אקהייזר ומרים פרידמן התחתנו בעיירה ווצ'ין (Wołczyn) שבפולין ועברו בשנת 1912 לוורשה. בוורשה הקפידו פחות על מצוות הדת, אך נותרו קשורים לקהילה ולתרבות היהודית. הם היו ציונים. בשנות העשרים תרמה מרים את טבעת הנישואין שלה לטובת היישוב בארץ ישראל.
למשה ומרים נולדו חמש בנות: פלה-צפורה, שושנה, אולה-רחל, נחמה ודורקה-דבורה. ההורים דיברו יידיש, אך הבנות דיברו פולנית. הן למדו בבתי ספר עבריים של רשת "תרבות" ובתיכון "יהודיה". למשה היה מפעל לחוטים וחבלים שפעל מאוחר יותר גם בגטו.
ההורים השקיעו רבות בהשכלתן של הבנות. פלה יצאה לצרפת ללמוד רפואת שיניים ואחריה עשתה זאת גם אולה. שושנה למדה בסמינר עברי למורים בווילנה. ב-1938 נרשמה ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת ורשה. כסטודנטית יהודייה חויבה לעמוד בקצה הכתה במהלך השיעורים. האנטישמיות באוניברסיטה הובילה אותה לעלייה לארץ ישראל. היא עלתה בסרטיפיקט (אישור הגירה) מיוחד שהנפיקו הבריטים לסטודנטים שנרשמו לאוניברסיטה העברית.
פלה נישאה לגרישה הרמן, שהיה בעל אזרחות בריטית ארץ-ישראלית. הוא היה שחקן בתאטרון "הבימה" בארץ ישראל, ונישא לפלה כאשר בא לוורשה לבקר את הוריו. פלה וגרישה נכלאו בגטו ורשה. בקיץ 1942 הודיעו הגרמנים שבעלי דרכונים זרים יוכלו לעזוב את פולין. השניים התייצבו אך נשלחו לטרבלינקה ונרצחו שם. פלה היתה בהריון.
נחמה ואולה הסתתרו בוורשה מחוץ לגטו בחסות מסמכים מזויפים. אחותן הקטנה דורקה מתה בבית חולים נוצרי בוורשה ב-9 בספטמבר 1942, בגיל 12. אולה דאגה לקבורתה בבית קברות נוצרי. לאמה מרים ששהתה במסתור מחוץ לגטו נודע על מותה של דורקה רק לאחר חצי שנה. נחמה נהגה לכבס למרים את הבגדים ואולה היתה מביאה אותם למקום המסתור של מרים. נחמה עצמה ביקרה במסתור רק פעם אחת.
משה אקהייזר נרצח ב-7 במאי 1943 במהלך מרד גטו ורשה. מרים ידעה שבעלה נהרג, אך לא סיפרה זאת לבנות כדי לא להכביד עליהן. ב-9 במרס 1944 נחשף מקום המסתור בו שהתה מרים יחד עם ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ומשפחתו. יושבי המסתור נרצחו כולם.
נחמה ואולה שרדו ועברו לצרפת. נחמה עלתה לארץ ישראל בספטמבר 1945. אולה חזרה ללימודי רפואת השיניים וסיימה את לימודיה בננסי שבצרפת. היא נישאה ועברה ב-1949 ללונדון. לימים העלתה נחמה את עצמותיה של דורקה והיא קבורה בהר המנוחות בירושלים.
ב-1955 מסרה נחמה פאהן-אקהייזר ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, משה ומרים אקהייזר ואחיותיה, פלה ודבורה-דורקה. לאחר מותה של שושנה הדני-אקהייזר מצאו ילדיה מזוודה ישנה ובה עשרות מכתבים שאמם מעולם לא חשפה בפניהם וביניהם המכתב האחרון של משה. ב-2010 הוציאו לאור בני המשפחה ספר - "מכתבים מהבית" - ובו סיפורה של משפחת אקהייזר. עותק של הספר מצוי בספריית יד ושם. ב-2015 מסרה ליד ושם מיכל הדני-ברקי, בתה של שושנה, את המכתבים והגלויות של בני המשפחה.
יקירי!
בינתיים אני מחזיק מעמד. מה יהיה אחר כך – רק האלוהים האחד יודע. מה שלא יהיה, אל תהיו עצובים בשבילי. אינני טוב יותר מכל כך הרבה אחים ואחיות. כך או כך, מקווה להגיע לחוף מבטחים. אני רק חושב וחושש לגורלכן. את, אולה אהובה, על כתפייך מוטלת החובה לטפל באמא ובאחות. השתדלי להיות אמיצה ולסדר הכל בקור רוח ובתבונה. זה הדבר היחיד שיכול להציל אתכן. כמובן שאני כותב את זה מתוך חובתי כאב וכבעל. אני לא מאבד לרגע את התקווה שאנצל ואהיה אתכן. מאוד לא טוב לי שנשארתי ממש ללא פרוטה. זה מקשה עלי להשיג מזון. וגם אם תהיה אפשרות לברוח, בלי כסף אין זה אפשרי. תשתדלי לקבל כסף אצל זוסיה, או אולי אצל אמא של זוסיה, כי זוסיה לא תמיד נמצאת בבית.
ריש חייב לי 600 זלוטי, אבל זה כלום, אני צריך אלפי זלוטי. אני רוצה להזכיר לך שבשטח בית החרושת שלנו יש דברי כסף שיכולים לעזור לכן. תתקשרו בבקשה לארתור דרך ויטולד. הוא היחיד שיכול להציל אותי. אפשר להיפגש איתו בערב. שיעשה לי סימן עם פנס, אז אוכל לעבור אליו דרך החומה [חומת הגטו]. אינני רואה הצלה אחרת כרגע. תגידו לו שאני נמצא כאן לבד. קורובק ואשתו כבר לא נמצאים כאן. הם בפרוסטה [רחוב בגטו]. תשפיעו עליו שיעשה את זה, אולי הוא יסכים, כי נשארתי רק אני. לעת עתה זה הכל. אני נמצא כל היום במספר 7. אם הוא יסכים, אז את מוכרחה להודיע לי, שאדע מתי לצאת אל ארתור.
אני מציין את הסחורה והחבילות שנמצאות במספר 7, בבית החרושת למטה. 3 חבילות עם צמר גפן, שק עם כותנה וסלילי חוטים, חצי שק עם חוט קישוט ותיק חום רחב עם טליתות. שק אחד עם כביסה מלוכלכת ובאותו בית חרושת, על המדף, על יד המנוע, יש שק עם כותנה ושני שקים. במשרד יש שק עם [לבנים] לגברים ולנשים. אצל גב' טוסיה, שגם היא היתה גרה ברחוב מילנה 7, יש שני שקים ופרווה, וגם חמש חתיכות של עור קרקול ו-120 מסרקים. בדירה אצל קמיונקה יש מזוודה אחת גדולה ואחת קטנה קשורה בחבל לבן ובגדים, 2 מעילים ושק כותנה.
בקשר לארתור, הוא יכול לעשות את זה. אני אפילו לא צריך לעבור את החומה. אני יכול לעבור בתעלת הביוב. הוא יודע את זה. שרק המעבר של ההסקות יהיה פתוח ושהוא יחכה לי. אני לא יכול להיות ביום בחצר שלנו כל עוד הוא [הגרמני] יושב כאן. כשהוא לא יהיה, אפשר לעשות הכל. צריך לדבר עם ארתור. אני אשתדל להיות בחצר שלנו כל ערב משעה 10 בערב ועד השעה 10 בבוקר. אם ערב אחד לא אוכל להיות שם, אז אהיה בערב הבא ואצפה לסימן. כתבי מכתב והשאירי אצל זוסיה. הייתי יכול להיות כמה ימים בחדר ההסקה. אם לא תקבלו ידיעות ממני במשך כמה ימים אל תיבהלו, כי אני חושב להיכנס לבונקר טוב לכמה ימים. בבית החרושת יש עוד דברים שונים שיש להם ערך מסוים.
