"אני מקווה שתוכלי להישאר עם הוריך המאמצים עד שנחזור. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שאת בטוחה".
כך כתבה יוהנה רוזנבאום במכתבה האחרון ממקום מאסרה בנדה (Nedde) שבהולנד אל בתה הפעוטה בטי ששהתה במסתור באיברחן (Eibergen). בטי שרדה. הוריה יוהנה ואפרים ואחיה התינוק מקסצ'ה נרצחו בשואה.
אפרים יצחק לוי (איל) רוזנבאום ויוהנה פרדריקה סוזנה ציון נישאו ב-1940 וחיו באמסטרדם. אפרים היה רוקח ויוהנה - עקרת בית. באוגוסט 1941 נולדה בתם בטי ובינואר 1943 נולד בנם איזק מיכאל מקס (מקסצ'ה). ליוהנה היו חמישה אחים ואחיות: יוליוס, סלומון, צדוק, וילהלמינה ופרידה.
לאחר לידתו של מקסצ'ה הצליחה יוהנה לעזוב עם ילדיה את אמסטרדם ולהגיע לעיר הולדתה איברחן. בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית נמצא מקום מסתור לבטי אצל אלברטה ויאן וילם החמן, הורים לשני ילדים. החמן היה פקיד במועצה ופעיל מחתרת שהשיג מסמכים מזויפים ותלושי מזון ליהודים, לאנשי מחתרת ולאחרים שהיו צריכים להסתתר. בטי הוצגה כקרובת משפחה רחוקה בשם אליזבט קורנליה אנדריסן שאביה נשלח למחנה בגרמניה ואמה אינה יכולה לטפל בה. אפרים התבקש על ידי היודסה-ראד (יודנראט) להישאר בבית המרקחת שלו כעובד חיוני.
יוהנה ומקסצ'ה נשלחו למסתור בנדה, לא רחוק מאיברחן. יחד איתם שהו אחיה של יוהנה, יוליוס, וארוסה של וילהלמינה, אישטוון בלינט. לאחר שמשפחתו נעלמה נאסר אפרים ונכלא במחנה ווכט, ומשם נשלח למעצר בצריף העונשין בווסטרבורק.
בעקבות הלשנה נאסרו יוהנה, מקסצ'ה ואישטוון ונשלחו לווסטרבורק. ב-30 במרס 1943 גורשו יוהנה ותינוקה בן עשרת השבועות לסוביבור ונרצחו. שבועות מעטים אחר כך, ב-23 באפריל, נשלח אפרים אל מותו בסוביבור. יחד אתו היתה בקרון הגירוש חמותו, בטשה ציון. אישטוון נרצח בסוביבור. אחיה ואחיותיה של יוהנה שרדו.
מצילה של בטי, יאן החמן, נאסר באפריל 1944 בעקבות הלשנה, נחקר והוצא להורג על ידי הגרמנים. רעייתו אלברטה החמן נשארה לבד עם שני ילדיה ודאגה לבטי עד השחרור.
לאחר המלחמה הגיע דודה של בטי, יוליוס ציון, אל אלברטה החמן ואסף את בטי אליו. בשנת 1964 עלתה בטי לישראל.
ב-1999 מסרה בטי קאזין-רוזנבאום ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, יוהנה ואפרים, אחיה התינוק מקסצ'ה, וסבה, איזק וברטה רוזנבאום. ב-2014 מסרה בטי ליד ושם במסגרת הפרויקט המתמשך "לאסוף את השברים", מכתבים ותעודות וביניהם מכתב הפרידה של אמה יוהנה.
בטי והורים מאמצים יקרים [יאן ואלברטה החמן],
זה המכתב הקשה ביותר שאי פעם כתבתי. אנחנו (*אישטוון ואני) יושבים עכשיו עם מקסצ'ה בבסיס הצבאי בנדה. האנשים כאן טובים ומאפשרים לנו לעשות מה שאנו רוצים. צירפנו למכתב זה כרטיסי קיצוב מזון, כסף ושעון (שאותו בכל מקרה כנראה לא יתנו לי להחזיק – הוא חדש, אבל מעט פגום), סיכה שקיבלתי במתנה מאיל [בעלה – אפרים יצחק לוי] ליום הולדתו של מקסצ'ה, ומברשת שיניים.
אני שמחה, בתי היקרה, שאת לא אתנו ברגע זה, ואני רק מקווה שתוכלי להישאר עם הוריך המאמצים, שמתנהגים אליך כל כך טוב, עד שנחזור, בעזרת השם. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שאת בטוחה (מכיוון שכעת אני מנסה להגיע ל[מחנה הריכוז] ווכט, שם אסור אביך).
באמסטרדם יש עדיין דברים רבים ששמורים עבורך (נעליים, מעיל, שמלות וכו') עם הבארון. אולי הוריך המאמצים יוכלו ללכת לשם, כשהדברים יירגעו, ולדון בכך אתם? אם המקום שבו את נמצאת עכשיו בטוח, הייתי מעדיפה שתישארי. תוכלי כמובן להישאר בבית הבארון אחרי שהם יעברו. מסרי דרישת שלום ממני.
ילדתי היקרה, אני מקווה שנמצא זו את זו שוב בבריאות טובה ובאופטימיות לקראת העתיד. הלוואי שבינתיים יהנו הוריך וסביך המאמצים מנוכחותך. ילדתי היקרה, אלף נשיקות.
מאמא שלך.
* אישטוון בלינט היה ארוסה של וילהלמינה ציון, אחותה של יוהנה שכתבה את המכתב. וילהלמינה שרדה. אישטוון נרצח בסוביבור.
