המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Wadowice, Poland, הרשטייל ברילה, הלנה Hersteil Bryla, Helena, בחצר יושב-ראש הקהילה היהודית, 1941-1942.
ארכיון יד ושם, A1869/484

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בוודוביצה כ-1,400 יהודים – כ-20 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו מתעשייה זעירה, ממלאכה (בעיקר חייטות) וממסחר, קצתם ממסחר סיטונאי, והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר עורכי דין ורופאים. איגודי סוחרים ובעלי מלאכה סייעו לחבריהם בהלוואות, וסייעו גם "הבנק העממי" (שקיבל את תמיכת הג'וינט), וקופת גמ"ח. בוודוביצה פעלו חברות צדקה וסעד מסורתיות. ארגון "צנטוס" סייע בהזנתם של ילדי עניים בעיירה.
בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות. ודוביצה הייתה מעוז של השכלה מצד אחד ושל חסידות (בעיקר חסידות בובוב [Bobowa]) מצד שני. פעלו בה חדרים ושתי ישיבות, גן ילדים עברי ובית ספר לבנות בית יעקב, שהוקם ביזמת אגודת ישראל וזמן מה התקיים לידו גם גן ילדים. ביזמת הציונים פעל בה זמן מה גם בית ספר עברי. כמו כן היו בה ספרייה יהודית, בית עם ומועדוני ספורט.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחו מעטים מיהודי ודוביצה לברוח מזרחה מעבר לנהר סָן, אל האזור שנתפס בידי הסובייטים. מעטים הגיעו לעיירות ולערים אחרות בגליציה המערבית, כדוגמת קרקוב, טרנוב (Tarnow) וז'שוב (Rzeszow)..
ב-4 בספטמבר 1939 כבשה הארמיה העשירית הגרמנית את אזור זגלמביה (Zagłębie), ובכללו גם את ודוביצה. רבים מהיהודים שנמלטו ממנה קודם לכן חזרו אליה כעבור זמן קצר, ובמחצית השנייה של ספטמבר שוב מנתה האוכלוסייה היהודית בוודוביצה כ-1,400 נפשות. עם הכיבוש שרפו הגרמנים ופוצצו את בית הכנסת וכמה בתי תפילה. גרמנים, פולקסדויטשה ופולנים שדדו רכוש מדירות יהודים ומחנויותיהם.
במחצית הראשונה של אוקטובר 1939 סופח האזור לתחום הרייך, וּדוביצה השתייכה עכשיו לשלזיה עילית המזרחית. מאז הוגבלה תנועת היהודים אל מחוץ לעיירה, נאסר עליהם להלך ברחובות ראשיים, הם חויבו בנשיאת סרט זרוע לבן שעליו ציור של מגן דוד, וגויסו – נשים כגברים – לעבודת כפייה. כמו כן הוחל בהעברת חנויותיהם ומפעליהם של היהודים לידי "נאמנים ארים". היהודים חויבו בתשלומי כופר שונים.
בנובמבר 1939 הוקם יודנרט בראשותו של ראובן שרפר (Scharfer), יושב ראש ועד הקהילה לשעבר. כשעמד שרפר על טיב התפקיד שנדרש לבצע ומיאן לציית למשה מרין (Merin), ראש ה"צנטרלה", הסתלק מתפקידו והוחלף בבריש (Berish) וולף, מפעילי "המזרחי" לפני המלחמה. על הארגון מחדש של היודנרט הופקד ברוך מאיירצ'ק (Meirchek), שליחו של משה מרין. בשל המאמצים שעשה שירות הסדר היהודי בוודוביצה להציל יהודים מחטיפה לעבודת כפייה ובשל אי-שיתוף הפעולה שלו עם הצנטרלה, שלח הצנטרלה אנשים משירות הסדר שלו. היודנרט סייע לנזקקים במזון, בלבוש, בטיפול רפואי חינם ואף בקצבה חודשית. ב-1940 פתח היודנרט קורסים להכשרת יהודים לעבודות מקצועיות כדי למנוע את חטיפתם לעבודות כפייה מחוץ לוודוביצה.
ב-1940 נמנו בוודוביצה 1,220 יהודים. סניף יס"ס פתח בה מטבח ציבורי. פעילות חינוכית נאסרה, אך התקיימו קבוצות לימוד חשאיות. בקיץ 1940 ו-1941 ארגן היודנרט קייטנות לעשרות ילדים בכפר גוז'ן (Gorzen). בסוף 1940 שולחו כ-100 גברים יהודים למחנה העבודה בגלייוויץ(Gliwice) ומשם למחנה אוטמוט (Ottmuth), ובאפריל 1941 שולחו יותר מ-50 איש למחנה העבודה בגוגולין (Gogolin) – כולם מחנות של ארגון שמלט בראשותו של אלברכט שמלט (Albrecht Schmelt). ב-1941 שוב גדל מספר היהודים בוודוביצה לכ-1,400. באביב 1941 נאסרו שמונה יהודים באשמת קומוניזם, גורשו לאושוויץ ונספו שם.
בראשית 1942 עבדו ב"שופים" בוודוביצה יותר מ-1,000 יהודים מהעיירה ומיישובי הסביבה. ביוני 1942, במסגרת חיסולן של הקהילות היהודיות בזגלמביה, גורשו לוודוביצה כ-300 משפחות יהודים מיישובי הסביבה.
ב-2 ביולי 1942 הגיעו לוודוביצה אנשי גסטפו וס"ס מסוסנובייץ (Sosnowiec) ונציגים של ארגון שמלט ולצדם משה מרין ואנשי היודנרט המקומי. הם ציוו על היהודים לעזוב את מפעליהם ודירותיהם, והדירות נסגרו ונחתמו. אחרי סלקציה הושארו בעיירה מקצת הכשירים לעבודה כדי לעבוד ב"שופים" לחייטות ולמוצרי גומי. השאר, שמנו כמה מאות (ככל הנראה כ-500), גורשו לבלז'ץ.
למחרת האקציה, ב-3 ביולי 1942, הוקם בוודוביצה גטו סגור בחלק הדל ביותר של העיירה, שרובו בתי עץ שקצתם כבר יועדו להריסה. בגטו נכלאה שארית הקהילה, בעיקר מי שנחשבו עובדים חיוניים למשק הגרמני ובני משפחותיהם. נוסף עליהם הועברו אליו אחרוני היהודים מיישובי הסביבה, ובהם יהודי אנדריחוב (Andrychow). בגטו היו עתה קרוב ל-1,400 בני אדם. הצפיפות בו הייתה גדולה, וכמה מתושביו נאלצו לישון במשמרות. ביולי 1942 ניסו יהודים שהצליחו להסתתר בעת האקציה להתגנב לגטו. רבים מהם נתפסו ונרצחו בידי אנשי הגסטפו. בתוך הגטו מתו רבים ברעב ובמחלות. בשל הקושי לבשל בתוך הבתים הצפופים נפתח בגטו מטבח ציבורי. כמו כן נפתחה מרפאה בהנהלתו של ד"ר בטר (Bater). אורגנו שיעורים במחתרת לעשרות ילדים. רבים ניסו להימלט לסלובקיה דרך אזור וייליצ'קה (Wieliczka), אך נתפסו ונרצחו.
ב-10 במאי 1943 שולחו 100 צעירות יהודיות מהגטו למחנות עבודה בגרמניה. קצתן שרדו עד תום המלחמה.
הגטו חוסל ב-10 באוגוסט 1943. היהודים רוכזו וגורשו לאושוויץ ונרצחו שם. לאחר מכן, במצוד אחר מסתתרים בגטו ובצד הארי של ודוביצה, נתגלו רוב המסתתרים ונרצחו גם הם. מעריכים כי רק 10 יהודים הצליחו להינצל במסתור בוודוביצה עצמה.