המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Lukow, שני גברים יהודים ליד משרד העבודה של היודנרט. ארכיון יד ושם, 80FO3

Poland ,Tarnow/Lukow, חיילים גרמנים משפילים יהודי עטוף טלית, כנראה בסתיו 1942. ארכיון יד ושם, 2746/13

בין מלחמות העולם חיו בלוקוב כ-6,200 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממלאכה וממסחר, בעיקר בענפי ההלבשה, עיבוד העורות והנגרות, וכן מעבודה בתחום התברואה. בלוקוב פעלו מוסדות מסורתיים של הקהילה, ובהם ארגוני צדקה וסעד, בית יתומים ובית זקנים, וכן שני מוסדות הלוואה וחיסכון. רבים מיהודי לוקוב היו פעילים במפלגת הבונד ובמפלגה הקומוניסטית הפולנית, במפלגות הציוניות ובאגודת ישראל. בקהילה הייתה פעילות תרבותית ענפה – בחוגים, בספרייה גדולה, במועדון ספורט ובקורסים להכשרה מקצועית. בעיר יצאו לאור גם כמה עיתונים יהודיים.
ב-1920 פרעו חיילים פולנים ותושבים מקומיים ביהודים, ו-13 יהודים נרצחו.
הגרמנים כבשו את לוקוב ב-19 בספטמבר 1939. עשרות יהודים נרצחו, ובתיהם של רבים נשרפו. כעבור ימים אחדים פינו הגרמנים את העיר; במקומם באו הסובייטים, אך נסוגו לאחר ימים אחדים. בנסיגתם התלוו אליהם כ-500 יהודים מלוקוב. הגרמנים שבו לעיר כמעט מיד, רצחו 70 יהודים והחלו בביזה ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה.
בתחילת 1940 חויבו יהודי לוקוב לשאת סרטי זרוע ועליהם מגן דוד. חובת הגיוס לעבודת כפייה הוטלה על כל היהודים בני 12 עד 60 – שלושה רבעים מיהודי לוקוב. קצתם עבדו בעיר ובמחנות עבודה סמוכים, וקצתם הועברו למחנות מרוחקים יותר באזור לובלין. בין אוקטובר לדצמבר 1939 גורשו ללוקוב יהודים מהעיירות סובלקי (Suwalki), נשיילסק (Nasielsk) וסרוצק (Serock); ב-1940 הועברו אליה גם יהודים ממלווה (Mlawa) וסביבותיה, ומספר היהודים בלוקוב הגיע לכ-7,500. בלוקוב הוקם יודנרט בראשותו של יושב ראש הקהילה לשעבר, משה אהרון ויינטראוב. הוקמו גם שירות סדר יהודי בפיקודו של שלמה פרנגלר (Ferngeller) ויחידת סניטרים.
ביולי 1940, על-פי הוראתו של פישר (Fischer), מפקד הס"ד ברדזין (Radzyn), הוקם בלוקוב גטו פתוח. בדצמבר 1941 ציווה פישר על יהודי לוקוב למסור לגרמנים את הפרוות, וכמה יהודים שהסתירו פרוות הוצאו להורג.
במחצית הראשונה של 1942 גורשו ללוקוב כ-2,000 יהודים מסלובקיה וכן יהודים מ אדַמוּב. במאי 1942 הגיע מספר תושבי הגטו ל-10,000. הרציחות נמשכו, וביוני 1942 נלקחו מהגטו 42 יהודים שהואשמו בהאשמות שונות ונרצחו מחוץ לעיר. באוגוסט 1942 הועברו כ-100 משפחות, רובן של פליטים, לפרצ'ב (Parczew), ומשם, עם יהודי המקום, גורשו ב-25-19 באוגוסט לטרבלינקה. יהודי קוצק גורשו בסוף אותו החודש ללוקוב, בספטמבר 1942 נסגר הגטו.
ב-5 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו אנשי ס"ד ושוטרים גרמנים ואוקראינים, ואחרי סלקציה גורשו כ-5,000 מתושביו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עוד כ-2,000 יהודים נרצחו מחוץ לעיר. ב-8-7 בנובמבר 1942 גורשו לטרבלינקה 4,000-3,000 יהודים, ועוד כ-200 נרצחו בבית הקברות היהודי. לפני הגירושים אסף רקמן (Rackemann), מנהל חברת הבנייה הגרמנית שפעלה באזור, את חפצי הערך של המגורשים.
בסוף 1942 נותרו בלוקוב כמה מאות יהודים באופן חוקי, ועמם יותר מ-1,000 יהודים שחמקו מהגירושים, ובהם יהודים משיידלצה ( Siedlce) הגרמנים הפסיקו את הספקת המזון לגטו, בגטו השתרר רעב ופרצו בו מגֵפות טיפוס.
בסוף 1942 או בתחילת 1943 התארגנה בגטו מחתרת של כ-15 חברים בראשותו של משה וישני (Vishni), חייל לשעבר בצבא פולין. הארגון היהודי הלוחם (אי''ל) בצ'נסטוחובה (Częstochowa) שלח לגטו את הקַשָׁרית איטה דיאמנט, חברת תנועת הנוער גורדוניה. קבוצת המחתרת נמלטה מהגטו והצטרפה לקבוצת פרטיזנים באזור.
ב-2 במאי 1943 העלו הגרמנים את בתי הגטו באש, רצחו ביריות את מקצת תושביו בבית הקברות היהודי, ואת השאר גירשו לטרבלינקה. באקציה הזו נרצחו כ-1,500 יהודים, ובהם 250 עובדים מהמפעל של רקמן, שהסגיר את עובדיו לגסטפו. רק יהודים מעטים הצליחו להימלט ליערות.