כדי לעורר שיח חינוכי וערכי על סוגיות כמו התמודדות עם הרוע, רוח האדם ומורכבותן של דילמות מוסריות, פותח לאחרונה בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה מרחב למידה המיועד לתלמידי חטיבת הביניים והתיכון ואשר עוסק בחסידי אומות העולם.
חסידי אומות העולם היו לסמל בעולם כולו ולביטוי העליון של גבורה ובחירה בטוב. אותם גברים ונשים היו בגדר זרם קטן שעמד בניגוד מוחלט לזרם המרכזי של האדישות והעוינות שאפיין את אירופה שתחת השלטון הנאצי. בזמן שרוב האוכלוסייה צפתה מן הצד ברדיפות היהודים, וזאת בהתאם לנטייה הטבעית של האדם לשמור על עצמו ועל הקרובים לו בתקופות של קושי ומשבר, חסידי אומות העולם ראו ביהודים בני אדם כמותם, שכלפיהם יש להם מחויבות מוסרית. הכומר אנדרה טרוקמה, אחד המצילים שסיפוריהם מופיעים במרחב הלמידה, אמר:
"האנשים האלו הגיעו לכאן כדי לקבל סיוע ומקלט. אני הרועה שלהם. רועה לעולם לא נוטש את עדרו [...] אינני מכיר יהודים. אני מכיר רק בני אדם".
מהסיבה הזאת יש חשיבות חינוכית רבה לעיסוק בנושא וללימודו.
על מנת להציג את המציאות הכמעט בלתי אפשרית שבה פעלו המצילים, נבחרו למרחב הלמידה החדש, בסיועו של מנהל מחלקת חסידי אומות העולם ד"ר יואל זיסנוויין, חמישה סיפורים ממקומות שונים. כל סיפור מדגיש את הפן הייחודי של המציל או המצילה שבמרכזו, ומבליט את הקושי ואת הסיכון הרב שלקחו על עצמם בתהליך ההצלה. סיפורי ההצלה מוצגים באמצעות סרטונים קצרים. כל סרטון מלווה בתמונות ארכיון בנות התקופה ומתאר את הרקע שממנו הגיעו כל מציל או מצילה, את שעבר עליהם במהלך המלחמה ואת פועלם להצלת יהודים. הסרטונים נותנים נקודת מבט רחבה של המלחמה לצד זווית ייחודית על המצב בארצות שונות ועל מצילים מרקע שונה.
באמצעות הסרטונים, והפעילות החינוכית שנלווית אליהם, יוכלו התלמידים לנסות להבין את נקודות המוצא של המצילים, את הרקע ההיסטורי שבו פעלו ואת המניעים שהובילו אותם לנקוט פעולה אקטיבית בהצלת יהודים. המסקנות העיקריות שניתן להגיע אליהן עם התלמידים מגוונות וחשובות: ההבנה שרוב המצילים התחילו כעומדים מן הצד ועברו תהליך משמעותי עד קבלת ההחלטה להציל יהודים, הבנת נקודת המפנה שגרמה להם לפעול, הבנת הקשיים והסכנות שעמדו בפניהם ועוד.
גם קולם של ניצולי השואה, שניצלו הודות לחסידי אומות העולם במקומות שונים, נשמע במרחב הזה ומשלים את מורכבות התופעה. "הסתירו אותנו [...] וסיכנו את עצמם במשך שנתיים", מתארת רבקה לויסון, שניצלה הודות לפטרונלה קוסטו.
"בשנה יש 12 חודשים, בחודש אחד יש ארבעה שבועות, בשבוע אחד יש שבעה ימים, ביום יש 24 שעות [...] תקלטו רגע מה זה להיות בסכנת חיים במשך שנתיים [... ] תחשבו רגע איזה פחד. זו גדלות. [...] איך האנשים הפשוטים האלו עשו את מה שהם עשו? [...] האם אני הייתי עושה את זה? כל אחד צריך לשאול את עצמו את השאלה הזאת".
ההבנה שמעשיהם של המצילים היו יוצאי דופן באותם ימים, והכרת התודה שהניצולים עדיין חשים כלפי מציליהם, הם מסר חינוכי משמעותי ביותר שחשוב לדון בו עם תלמידים היום.
