Courtesy of Yad Vashem
Courtesy of Yad Vashem
מנשה וברכה-לאה מרגוליס (Margulies) היגרו מפולין לקמניץ שבגרמניה, שם החלו לסחור בטקסטיל. עיקר המסחר היה עם הולנד ובידי מנשה היתה ויזה שאפשרה לו לצאת להולנד ולחזור כל עת שחפץ. בהולנד התגוררו רבים מבני משפחתו.
שני בנים נולדו לבני הזוג – אדולף (לימים אברהם) וסאלי (שלמה). הילדים למדו בבתי ספר גרמנים כלליים ואחרי הצהריים - בתלמוד תורה. בשנים הראשונות לאחר עליית הנאצים לשלטון היה מצבם הכלכלי של בני הזוג מרגוליס שפיר, מכיוון שעיקר לקוחותיהם היו מחוץ לגרמניה, אולם לאחר החלת חוקי נירנברג והרחבת הגזרות על היהודים החל המצב הכלכלי להידרדר.
אברהם החל ללמוד בהמבורג בבית ספר תיכון ואילו שלמה נשלח ללייפציג לבית הספר של קרליבך.
באוקטובר 1938 החלו הגרמנים לגרש יהודים חסרי נתינות גרמנית - גירוש זבונשין. מנשה וברכה-לאה נתפסו אך הצליחו להימלט מהגירוש ולהסתתר בבית מכרים. אדולף נתפס, גורש מהמבורג והגיע לקרקוב.
שלמה המודאג התקשר מלייפציג לבית הוריו אך לא היה מענה. הוא התקשר לאחיו בהמבורג אך גם שם לא נענה והחליט לחזור לקמניץ, שם נודע לו שהוריו ואברהם אחיו גורשו והגיעו לקרקוב.
בני הזוג מרגוליס הצליחו לשוב לקמניץ. האב מנשה יצא להולנד לנסות להשיג אשרת כניסה לארץ ישראל והצליח לאחר שהוכיח שבחשבון הבנק שלו אלפיים פאונד (סכום השווה ל-13,000 פאונד היום). אשרות הכניסה חייבו את המשפחה להגיע לארץ ישראל עד 1 באפריל 1939.
כשמנשה היה בהולנד החלה ברכה-לאה לארוז את חפצי המשפחה במכולה בסיוע חברת הובלות שעמה עבדה המשפחה בתקופת שגשוג העסק. את שלמה שלחה ברכה-לאה לברלין עם 5,000 מארק תפורים בכיס פנימי של בגדיו, לרכוש כרטיסי נסיעה באונייה לארץ ישראל. היא שילמה עבור כרטיס לקרון שלם, כדי שלא ייסעו עם שלמה אנשים נוספים, מחשש לשוד.
כאשר הגיע שלמה לסוכנות הנסיעות נאמר לו שאין מקום באוניות מכיוון שהרשויות מייעדות את כל המקומות באוניות ליהודים במחנות הריכוז, אותם הן מבקשות לגרש באוניות. מספר שלמה:
שאלתי איפה אפשר לקנות כרטיסים. אמרו לי: "אדוני, כל הים התיכון סולד אאוט, אין יותר אניות, כל הכרטיסים נמכרו לאלה שיושבים במחנה הסגר בגרמניה."
פגשתי מדריך שלי לשעבר והוא אמר לי: "יש אפשרות אחת: טיסה בלופטהאנזה מברלין לחיפה. אל תחשוב הרבה."
שלמה פנה למשרד החברה.
הודעתי: "אני מבקש ארבעה כרטיסים לחיפה לפני ה-1 באפריל." מי טס ב-1939? לא שאלתי את אבא, לא שאלתי את אמא, לא שאלתי את אחי. שילמתי וקיבלתי קבלה.
בהחלטה של רגע רכש שלמה הנער ארבעה כרטיסים הלוך וחזור מברלין לחיפה. הוא כמובן היה צריך לרכוש כרטיסים רק בכיוון אחד, אך בהיעדר טיסות סדירות לחיפה לא אפשרה לו זאת חברת התעופה ותבעה שירכוש כרטיסים הלוך וחזור, כדי שהמטוס לא יחזור ריק מחיפה.
המשפחה השיגה מהמשטרה המקומית אישור כניסה לגרמניה ל-24 שעות בלבד עבור אברהם שגורש לקרקוב בגירוש הגדול. אברהם פגש את הוריו ואחיו בברלין וארבעתם יצאו את גרמניה בטיסה. לאחר שלושה ימים, מברלין למינכן ומשם לרומא, ברינדיזי, אתונה ורודוס, הגיעו בני משפחת מרגוליס לחיפה. מאוחר יותר הגיעה המכולה עם חפציהם, ובהם הפסנתר שבו למדו אברהם ושלמה לנגן.
הפסנתר נתרם לאוסף החפצים כעדות לסיפור הצלתה של המשפחה מגרמניה הנאצית. פסנתר זה הוא היחידי מגרמניה שנמצא באוסף החפצים באגף המוזיאונים של יד ושם.
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים
תרומת שלמה מרגוליס, רמת גן
