Yad Vashem
Yad Vashem
Yad Vashem
Yad Vashem
פריטי מוזיאון
בעיקולי המעברים של מחסני האוספים אפשר למצוא חפצים בלתי צפויים. למשל, מכבש עץ ישן או עמוד פנס מגטו ורשה, שמעלה את התהיה 'כיצד התאפשר להביאו מאירופה?'. כך גם לגבי ארונות מרשימים: איך הגיעו לכאן?
או גזע עץ ענק זה, ששימש מקום מסתור ליהודי. גזע זה נתרם ליד ושם בשנת 2007 על ידי יעקב זילברשטיין, שמצא בתוכו מחסה בתקופת השואה. יהודי פולני זה, שגורש לאושוויץ, הצליח להימלט במהלך צעדת המוות. הוא הוסתר על ידי חקלאי צ'כי, ובכל פעם שסיור גרמני בא לחפש באזור, הסתתר יעקב בתוך גזע העץ.
בתחילה, לבקשת התורם, הציג יד ושם את גזע העץ בחוץ, בגן חסידי אומות העולם. אך העץ מת ומצבו הידרדר. על כן הוחלט לאחסן אותו בתוך מבנה כדי לעצור את ההידרדרות במצבו. נגה שוסטרמן אוהבת לדמיין אותו כאובייקט מוזיאוגרפי:
"כוחו של זן העץ הזה הוא בכך שאם יוצג לציבור כחלק מאוספי יד ושם, המבקר יבין מיד שהחלל אפשר ליהודי להסתתר בו. אין צורך לחפש כותרות כשהאמת כל כך מרגשת."
בהמשך אנו רואים עגלת עץ ישנה, שבזכותה נמלטה משפחה בפולין. גם עגלה זו יכולה להיות מועמדת לתיקון עתידי, שכן חלקים מסוימים חסרים בה. העבודה שתבוצע בה תהיה גלויה לעין. "המבקר יוכל להבחין בקלות איזה חלקים הם בני התקופה ואיזה חלקים שוקמו", מפרטת נגה שוסטרמן, ומוסיפה:
"אנחנו לא משחזרים כאן יצירה של רמברנדט. עבודת השיקום חייבת להיות גלויה. החפץ מעניין לא רק כיצירת אמנות, אלא מעל לכל כעד להיסטוריה."
חלק מהחפצים יופיעו בעתיד בכניסה למוזיאון לתולדות השואה. אחרים עשויים להיות חלק מתערוכה עתידית:
"הם תוקנו, ההידרדרות במצבם תיעצר והם זוכים לתנאי השימור הטובים ביותר. כך אנו סוללים את עבודת הזיכרון לדורות הבאים. מה שלא מוצג היום, אולי יוצג מחר ואולי בעוד מספר שנים. איננו יכולים לחזות במה יתעניינו האוצרים וההיסטוריונים בעוד עשר או עשרים שנה."
גשר בין העבר והעתיד
"זהו אחד ממאפייניה של הרסטורציה: לתקן היום חפצים מהאתמול עבור המחר", מציינת מנהלת המעבדה. גישה זו עולה בקנה אחד עם הגישה הכללית של יד ושם: זכירת העבר למען הבטחת העתיד.
לשם כך החל יד ושם בפרויקט מרשים: הקמת קמפוס מורשת חדש שיכיל את אוספי יד ושם, ובו קומה למסמכים בה יתבצעו שימור ושיקום, קומה לאוספי החפצים (44,000 חפצים) וקומה ליצירות אמנות (12,000 יצירות).
במעבדת הרסטורציה של אגף המוזיאונים תתאפשר הקמתם של מספר שטחי עבודה, אחד לכל חומר. הסדנה תוכל לטפל בחפצי עץ, מתכת וזכוכית, שנמצאים כיום בטיפול ספקי שירות חיצוניים, מכיוון שכל אחד מהם דורש טיפול בבית מלאכה נפרד, עקב רעש ולכלוך.
הקמפוס עתיד לפתוח את שעריו תוך מספר שנים. הוא כולל שיפור טכני מתוכנן נוסף: חדר "לבדיקות מדעיות שיאפשר ניתוח של הדיו, הנייר, הפיגמנטים והצבעים בהם נעשה שימוש ביצירת כל חפץ", מציינת נגה שוסטרמן, "כך יתאפשר לנו לחקור ולתעד יסודות נוספים של כל חפץ, ולסייע למחקר ההיסטורי."
ישנם גשרים אפשריים רבים בין רסטורציה ומחקר. העבודה הנעשית על חפץ אחד מאפשרת ללמוד על חפץ אחר. ראש מדור השימור מציינת את אוסף הטלאים הצהובים, שאפשר לחוקרים לבצע מחקרים לניתוח ההבדלים בטלאים בהתאם למדינה בה היו נהוגים: צורתם, הבד ששימש בעשייתם ועוד.
"מחקר החפצים מספק מידע רב. למשל, סוג הנייר המשמש לציור, מאפשר ללמוד על היוצר וסביבתו. כך מתאפשרות כמה רמות פרשנות", מציינת שוסטרמן.
לכן הכל חייב להיות קריא, מתועד, רשום. יש צורך ליצור תשתית שתאפשר להתחקות אחר מקורו של כל חפץ. לכל חפץ יש גיליון זיהוי, בו מופיע כל המידע שיש עליו ביד ושם. אפילו התיקונים המבוצעים על ידי הסדנה הם כשלעצמם אינדיקציות: הכלים והחומרים בהם נעשה שימוש בעת התיקונים, וכן שיטת התיקון.
תחום העיסוק הזה מתפתח ואין דרך לצפות את העתיד. מה שיד ושם עושה היום, אולי לא יעמוד בסטנדרטים של שימור בעתיד הקרוב. מסבירה שוסטרמן:
"האמצעים הטכנולוגיים יתפתחו. אנחנו רוצים להשאיר עקבות של כל מעשינו כדי שאמני הרסטורציה שימשיכו אותנו יוכלו לחזור לעבודה שלנו ולשפר אותה. ברסטורציה הכל הפיך, אך שום דבר לא צריך לשנות את החפץ עצמו."
לקריאת החלק הראשון, "מעבדת הרסטורציה 1: איך לתקן חפצים ששרדו את השואה, בלי לשנות את העבר", לחצו כאן >>>
