Yad Vashem
Yad Vashem
Yad Vashem
כיום (2021) קיימים באוספי אגף המוזיאונים של יד ושם כ-12,000 יצירות אמנות וכ-44,000 חפצים. חלקם מוצגים במוזיאוני יד ושם, אך רובם שמור במחסנים, שם זוכה האוסף לתנאי שימור אופטימליים. רוב הפריטים דורשים תחזוקה ותיקונים. לשם כך נוסף לאחרונה לאגף המוזיאונים מדור שימור בראשות נגה שוסטרמן, שלוקחת אותנו לסיור היכרות עם מעבדת הרסטורציה באגף.
רסטורציה מכל הסוגים
לאגף הארכיונים יש מעבדת רסטורציה, שהוקמה כבר בראשית ימיו של יד ושם. פעילותה כוללת שימור מסמכים, תצלומים וספרים.
מעבדת הרסטורציה של אגף המוזיאונים הוקמה בשנת 2019 ומתמודדת עם מגוון רחב של חומרים. עובדי המעבדה משקמים יצירות על נייר וטקסטיל וכן יצירות שצוירו בצבע שמן, וזאת בתמיכת צוות מומחים, כל אחד מהם בעל הכשרה ספציפית. יצירות עץ, זכוכית ומתכת מטופלות כיום באמצעות נותני שירות חיצוניים.
בשנות התשעים החלו חפצים להיתפס כעדות היסטורית. באותה תקופה החל יד ושם לנקוט מדיניות איסוף פעילה. (על כך קראו בפוסט "אוסף החפצים של יד ושם - עדות דוממת מתקופת השואה".)
כתוצאה מכך מתרחבים אוספי יד ושם, והם כוללים כיום חפצי אמנות הקשורים לשואה: יודאיקה, יצירות אמנות, תכשיטים ומדים, אך גם חפצים או כלים יומיומיים שעשויים להיראות חסרי חשיבות, כגון כפתור או זוג משקפיים שבור.
מקורם של החפצים הוא בתים פרטיים, קהילות, מקומות מסתור וגטאות. במחנות המעצר הצרפתיים, למשל, הצליחו האסירים להכין פריטי עץ רבים. אחרי המלחמה, במחנות העקורים – כך מציינת נגה שוסטרמן – הגיעו אמנים רבים מארץ ישראל להכשיר את הניצולים ביצירה ולעזור להם ליצור פמוטים או מנורות.
"מדהים לראות מה אנשים שימרו", מסבירה ראש מדור השימור באגף המוזיאונים, "כל החפצים הללו מהווים עבור יד ושם אמצעים להעברה של הידע, שכן הם עדים ישירים לשואה ומאפשרים לעקוב אחר קורותיו של בעליהם. הבעיה היא שהם מגיעים רוב הזמן במצב גרוע, לאחר שהיו מאוחסנים במרתף, דחוסים בעליית גג או מקופלים במגירה. הם לא זכו לתנאים אופטימליים."
מכאן נובעת חשיבותה של עבודת המעבדה, עבודה שגם בה אתגרים מיוחדים:
"כל פריט שמגיע ליד ושם הופך לחפץ מוזיאלי ויש לעשות לו רסטורציה ככל האפשר אך תוך שימורו כפי שהוא. עלינו להיזהר שלא תאבד האותנטיות שלו."
מעל לכל, אל תשכתבו את העבר
בין האוצרות שהופקדו ביד ושם נמצאים חפצים מכל הסוגים: מדליות, בקבוקים ופמוטים לפני ואחרי רסטורציה. באוספים ישנם חפצי אמנות עם עבר כואב במיוחד, כגון דגם עץ של מחנה ברגן-בלזן, שיצירתו מיוחסת לניצול השואה, סופר הילדים אורי אורלב. מאחורי כל חפץ ישנו סיפור קורותיה ותלאותיה של משפחה.
בחדר אחר מאוכסנים חפצים גדולים יותר: כיסאות, שולחנות, מכונות תפירה, ארונות ואפילו חפצים בדמות ארון הברית. מזוודות רבות נערמות זו על זו, כמעין תל שממחיש את היקף האסון.
נגה שוסטרמן הייתה שמחה להפוך אותו לנושא למחקר מעמיק שישלב עבודת רסטורציה ומחקר היסטורי: "יש לנו הרבה מה ללמוד מרסטורציה של המזוודות האלה והתוויות שעליהן." עולות שאלות רבות בנושא מידת הרסטורציה: מה עושים עם תוויות מקולפות למחצה וקריאות אך בקושי? האם להשאירן כמו שהן? האם לקלף אותן? במעבדה אפשר לעשות זאת, אך המזוודה כבר לא תהיה אותנטית.
המטרה היא לשחזר את החפץ, אך מבלי למחוק את משקל השנים. זהו אילוץ ספציפי ליד ושם, כפי שמסבירה ראש המדור:
"בדרך כלל, סדנאות שיקום או מוזיאונים פועלים להחזרת האובייקט לפאר העבר שלו. כאן אנו רוצים לשמר אותו, אך מבלי למחוק את בלאי הזמן, שמעיד גם על חותם השואה. בעינינו, זהו העניין הייחודי שיש בחפץ."
העבודה שיש לבצע היא אפוא תוצאה של חשיבה מראש על מראהו של החפץ, חשיבה המשותפת למנהל אוסף החפצים מיכאל טל, המביא את נקודת מבטו המוזיאלית-ויזואלית, ולראש מדור השימור המביאה את נקודת מבטה בתור מומחית לאפשרויות הרסטורציה. יחד הם מעריכים את רמת הרסטורציה המתאימה.
עבור שוסטרמן, תולדותיו של החפץ יקבעו במידה רבה את העבודה שיש לבצע. היא מסבירה: "בהתאם למסלול שעבר החפץ אחליט כיצד לטפל בו: האם יש להחזירו למצב טוב? האם מדובר בחפץ שנמצא בשימוש נרחב? האם מצבו הידרדר לפני השואה, במהלכה או אחריה? כל כתם, בליטה או סדק הם חלק מהזהות שלו." לשם כך מנסה יד ושם לקבל מידע רב ככל האפשר מבעליו של החפץ כדי לנסות להבין את ההיסטוריה של המשפחה, מוצאה ומקום מגוריה.
ומעל לכל, לא לשכתב את העבר - העבר של החפץ, ולמעשה, העבר של בעליו:
"כי כל חפץ נושא עמו סיפור. הוא מכיל את זיכרון המשפחה, ועל כן עלינו לשמור עליו כפי שהוא."
לא לכל חפץ אפשר לעשות רסטורציה. "לפעמים אנו יכולים לעצור את ההידרדרות שמביא עמו הזמן, אך איננו מסוגלים להחזיר את החפץ למראהו כפי שהיה בעבר, ולפעמים איננו יכולים אפילו לעצור את ההתדרדרות", אומרת שוסטרמן. היא נותנת דוגמה של ספר תורה מגרמניה, שנשרף ונשמר בתוך קופסה עם אפר:
"אי אפשר לעשות עם זה כלום, אבל אלה תולדותיו. גם הוא חווה את האלימות שבשואה. אם נחליט לחשוף אותו לציבור, זה יהיה בצורה הזו, על כל פגמיה."
בעלי מלאכה מלאי התלהבות
שוסטרמן חולקת חזון זה עם רסטורטורים אחרים. כל מי שעובד במעבדת הרסטורציה הוכשר בחו"ל. אין הכשרה מתאימה בישראל.
לאחר לימודיה באיטליה החלה שוסטרמן בשיקום ציורי שמן, ולאחר מכן התמחתה בטיפול במסגרות הציורים. במשך השנים התמחתה בציפוי זהב ובעבודה בזהב, ועבדה עם בתי כנסת ועם המוזיאון ליהדות איטליה ומוזיאון תל אביב לפני הצטרפותה ליד ושם.
חלק מהצוות שלה חדש יחסית. לשריתה יש ותק של שישה חודשים. תחום הפעולה שלה הוא ציורי שמן. היא מציגה ציור שהיא מנקה: האזורים שנוקו נראים כאילו הם מוארים בנקודות אור. הצעירה משווה את עבודתה לזו של בלש. היא "מנחשת את הצבעים החסרים מהפרטים שמסביב."
שריתה מגדירה את עצמה כרומנטיקנית. היא התאהבה בתפקיד הזה. עבורו למדה איטלקית עוד לפני שנסעה לאיטליה. שם המשיכה ללמוד איטלקית. "זוהי תשוקה", מוסיפה שוסטרמן, "אתה צריך לאהוב את זה בטירוף. זה דורש השקעה רבה, אבל זה כל כך מתגמל."
לקריאת החלק השני, "מעבדת הרסטורציה 2 - מתן עתיד לחפצים מהשואה", לחצו כאן >>>
