מונאסטיר
סיפורה של קהילה ספרדית במקדוניה

העיר מונאסטיר ישבה על דרך המלך, ה-"ויה אגנציה", שאפשרה את הקשר היבשתי הקצר ביותר בין שתי בירות האימפריה הרומית, רומא וקוסטנטינופוליס.

במהלך השנים 1381-1382 כבשו העות'מאנים את מונאסטיר, הפכו אותה למצודה צבאית ושלטו בה עד 1912. מאות  שנים של שלטון טורקי הטביעו את חותמן על יהודי העיר.

בסוף המאה ה-15 התיישבו מגורשי ספרד במונאסטיר ומצאו שם יהודים רומאניוטים, יהודים ותיקי היישוב. הפליטים מחצי-האי האיברי ראו עצמם שייכים לתרבות המפוארת של ארצות מוצאם והקימו בערי הבלקן קהלים נפרדים לא רק לפי ארצות מוצאם, אלא גם לפי המחוזות מהם באו. במונאסטיר הקימו המגורשים שני קהלים, אראגון ופורטוגל, אשר שמרו במשך מאות בשנים, עד לשואה עצמה, על בתי כנסת נפרדים ובין הקהלים פרצו סכסוכים רבים במשך השנים.

במאה ה-16 היו בעיר כ-1,500 בתים, מהם כ-200 של יהודים. כמאתיים שנים מאוחר יותר, ע"פ נתונים סטטיסטיים משנת 1889, היו במונאסטיר 31,257 תושבים, מהם כ-5,500 יהודים.

קהילת מונאסטיר קיימה קשרים עם קהילות רבות ברחבי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה עם קהילת סלוניקי שביוון.

חיי הכלכלה

מגורשי ספרד ופורטוגל שלטו בשפות זרות והיו בעלי ניסיון בענפי מסחר רבים. עקב כך, פיתחו קשרי מסחר עצמאיים עם עמיתיהם ברחבי האימפריה העות'מאנית.

במאות ה-16 וה-17 עסקו רוב יהודי מונאסטיר במסחר, תיווך, ובמלאכות הקשורות למלאכת הבדים - גיזום הצמר, טוויתו ואריגתו ועיבוד עורות. היו ביניהם גם צורפים, מוכסים וקצבים, מלווים בריבית, כורמים, שדכנים ורוכלים. רבים מהם עסקו בסחר ובחליפין והיה עליהם לנדוד ממקום למקום, וממדינה למדינה.

חיי הדת

ערים מעטות היו מבורכות כמונאסטיר שכן זו  הייתה ידועה ברבניה, דייניה וחכמיה. 

בסוף המאה ה-16, פרצה שריפה במונאסטיר ועלו באש בתי היהודים ובתי הכנסת האראגוני והפורטוגלי. בשל השריפה החליטו שני הקהלים לארגן קופה משותפת משום שלא היה באפשרותם לבנות את שני בתי הכנסת בו זמנית. הם הסכימו לבנות בית כנסת אחד שבו יתפללו כולם ולכשירווח, יבנו בית מדרש. כדי להחליט מה ייבנה ראשון, הוטל פור ועל פיו נבנה לראשונה בית הכנסת של אראגון. שני הקהלים התפללו זמן מה יחדיו, אך מדי פעם נרשמו ביניהם חיכוכים. בית המדרש שהיה צריך לקום על חלקת הפורטוגלים לא נבנה ואז ביקשו הפורטוגלים מהאראגונים לסייע להם בבניית בית הכנסת ונענו בשלילה. עם זאת היו גם תקופות של התפייסות ורגיעה בין שני הקהלים.

במאה ה-17 היה מספר היהודים במונאסטיר רב מכדי לכלול את כולם בבתי הכנסת הגדולים ובינואר 1643 נאלצו לשכור מקומות נוספים בדמי שכירות יומיים. הדבר נעשה בתקופה שעל הלא מוסלמים נאסר  לבנות בתי תפילה חדשים והם השתמשו בבתי תפילה מאולתרים. שיטת בתי התפילה בבתים פרטיים נותרה כמנהג גם בדורות הבאים.

לקריאה נוספת על חיי הדת והרבנים במונאסטיר >>>