תולדות קהילת מונאסטיר מתחילת המאה העשרים
תנועת ההגירה
בעשור הראשון של המאה ה-20, מנתה הקהילה היהודית של מונאסטיר כ-11,000 נפשות , כשישית מהאוכלוסייה המקומית. אולם, מראשית המאה העשרים סבלה הקהילה מבעיות פרנסה ורבים היגרו מן המקום; חלקם ליעדים ביוגוסלביה עצמה וחלקם אל מעבר לים. אלו פנו בעיקר לארבעה מוקדים: ארצות הברית, צ'ילה, ארץ-ישראל וערי יוון - בעיקר סלוניקי.
רבנים
בשנת 1913, עם סיפוח העיר לסרביה, הוזמן לקהילת מונאסטיר רב צעיר מירושלים, מן המשפחות המיוחסות של גולי ספרד אשר סיים לימודי מדעים בגרמניה, הרב ד"ר אריאל בן-ציון. בהגיעו התברכה הקהילה באחד מן המעולים שבחכמי הספרדים שישמש בה כרב.
לאחר מלחמת העולם הראשונה בלט במונאסטיר יצחק אליצפאן, מורה וחזן שהקים מוסד חינוכי-הלכתי לנערים בשם לומדי תורה. הוא ביים הצגות פרי עטו, בעלות תוכן ציוני-לאומי, אשר הוצגו בעברית. בחגי ישראל נהגו תלמידי לומדי תורה, להופיע בתהלוכת ברחובות העיר, לבושים גלימות ומגבעות ובפיהם שירים עבריים. בשנת 1932 עלה אליצפאן לארץ ישראל.
בשנת 1924 מונה ר' שבתאי בן יוסף ג'אין כרב הקהילה. הרב ג'אין עודד את הקהל לציונות. פעולותיו של הרב ג'אין נחשבו למהפכניות. כך למשל, הוא הורה להוריד את רשתות הברזל מעזרת נשים, והביא מורות וגננות מארץ ישראל. הרב ג'אין הקים מפעלי תזונה לנזקקים. כשראה שהמקומיים משתמשים במצבות מבית העלמין היהודי העתיק כאבני בניין, אסף תרומות ודאג להקיף את בית הקברות בגדר של ברזל עם עיטורי מגן-דוד. הרב ג'אין כיהן עד לשנת 1928, בשנה זו נשלח לדרום אמריקה, מטעם הארגון העולמי של היהודים הספרדים.
הרב אברהם בן משה רומאנו הגיע לעיר ב-1931 והיה הרב האחרון של העיר. הרב רומאנו השתדל רבות למען הקהילה שהייתה במצב כלכלי וחברתי ירוד עקב התהפוכות שהתחוללו בבלקן - מלחמות הרסניות, שינויי משטר וקשיים כלכליים שהובילו בשנות ה-30 להגירה של 1,090 יהודים מביטולה. במרץ 1943 גורש הרב רומאנו יחד עם בני קהילתו לטרבלינקה ושם נרצח.
בתי הכנסת
שני בתי הכנסת איל קאל די אראגון ו-איל קאל די פורטוגאל, לא הספיקו לקהל המתפללים הרב. עם השנים נבנו בתי תפילה נוספים, או פונו קומות בבתים פרטיים, לרוב כתרומה של נכבדי הקהילה. בין אלו היו בית הכנסת ע"ש שלמה הלוי, בית הכנסת "עוזר דלים" ועוד.
חינוך והשכלה
בין שתי מלחמות העולם נהוגה הייתה במקום שיטת לימוד זהה לזו שביתר ערי המדינה, ובה 12 כיתות בבתי ספר ממלכתיים, ומתוכן ארבע כיתות של בית ספר יסודי ושמונה כיתות תיכון. באותם ימים, מעטים יכלו להרשות לילדיהם ללמוד בתיכון, ובגיל 10 נפלטו מרבית הילדים מן המסגרת החינוכית ועבדו במטרה לסייע למשפחתם: הבנים כשוליות אצל בעלי מלאכה והבנות ככובסות ועוזרות בית. בשנת 1924 הגיעה למונאסטיר הגננת העברית הראשונה, לאה בן דוד. זו הגיעה במטרה לסייע בהכנת הילדים לעלייה לארץ ישראל.
כך למשל, בשנת הלימודים 1936-1935 למדו בבתי הספר היסודיים 625 ילדים יהודים. בבית הספר המקצועי לבנות למדו 13 תלמידות. בסיום אותה שנה, מבין 625 תלמידי היסודי, נרשמו ללימודי התיכון 20 תלמידים בלבד.
בשנת הלימודים 1940-1939 הופעל צו ממשלתי להגבלת מספר הילדים היהודיים בבתי הספר הממלכתיים. בעקבות הצו הורחקו מבית הספר 25 תלמידים יהודים.
החיים ברובע היהודי
יהודי מונאסטיר חיו לאורך נהר דרגור ברובע ללא חומה שהיה מחולק לחלקים: לה בוסטאניקו, לה טאבאנה, לה בומבה, לוס קורטיז'וס, צ'יפ'טליק ועוד. בראשון התגוררו מגדלי הפירות ובשני מעבדי העורות. ב-לוס קורטיז'וס (החצרות), הייתה חצר אחת גדולה, שמסביבה עמדו בתים דבוקים זה לזה ולכל בית חצר קטנה. כמעט מעל כל דלת כניסה הייתה חקוקה כתובת באותיות עבריות, או מספר השנה העברית שהעיד על זמן בניית הבית. בפאתי הרובע היהודי היה האזור שנקרא הצ'פ'טליק (משק) שהיו בו צריפונים חשוכים ומוזנחים ליהודים העניים.
אגודות צדקה וסעד
במשך דורות התקיימו מוסדות צדקה, חסד ועזרה לנזקקי הקהילה במונאסטיר ולנזקקים בארץ ישראל.
בשנת 1894 הוקמה אגודת עוזר דלים שכל חבריה שלמו דמי חבר על פי יכולתם. דווקא החברים העניים הקפידו על התשלומים בכדי שלא תבוטל חברותם. כאשר חברי האגודה או בני משפחתם חלו, הזמינה האגודה רופא, קנתה תרופות ומצרכי מזון, ובמקרה הצורך מימנה את האשפוז. במקרים של מחלות קשות נשלחו החולים לבתי חולים בבלגרד ובוינה. משפחת ארואטי ייסדה בית כנסת בשם עוזר דלים שכל הכנסותיו היו קודש לאגודה.
אגודת מלביש ערומים שנתמכה על ידי יהודי העיר וממהגרים לארה"ב, סיפקה בגדים ונעלים לילדים במצוקה. אלו חולקו בפסח ובראש השנה.
הקרן האמריקאית שנתמכה בתרומות יוצאי מונאסטיר בארה"ב, נוהלה על-ידי אנשים שמונו על-ידי הקהילה. בשנת 1924 נרכשו על ידה אביזרים לבית הספר וחולקו לילדי עניים. מטעם האגודה מתנות לאביונים (מינזה די אליב'וס פובריס) קיבלו מדי יום כ-200 יתומים ארוחה בשרית חמה. החברה קדישא דאגה לכבוד אחרון לנפטרים ואף תרמה לקהילה עצמה. אגודת הנשים היהודיות דאגה בעיקר להכנסת כלות עניות. בנוסף פעלו משכילים יהודים להגנת זכויותיהם של מחוסרי ההשכלה בפני רשויות העיר והמדינה.
כן היה במקום סניף של ויצ"ו. כל האגודות הללו פעלו בעיר עד הכיבוש הגרמני באפריל 1941.
גלריית תמונות
