חינוך

"שום בית-ספר פרטי, העשיר ביותר, לא היה מסוגל לתת לילדים כל כך הרבה, כמו שקיבלנו בבית הילדים."
(מתוך עדותה של סטפה פרומר)

רבים מהילדים שהגיעו לבית הילדים באוטבוצק ביקשו להשלים את החינוך שהחסירו בשש שנות הבריחה, המסתור והסתרת הזהות. הם נאלצו להתגבר על הקושי לחזור למסגרת חינוכית, לאחר שנים של חיים ללא מסגרת. על כך מספרת ויקטוריה בלום: "היו ילדים שלא היו להם שום הרגלי למידה או בכלל הרגלי עבודה... באו לשם ילדים בוגרים שלא היתה להם בכלל שום השכלה. אז צריך היה להכין אותם שהם יוכלו ללכת לבית-הספר..."

רוב המורים היו בעצמם ניצולי שואה, אנשים שחוו טראומות ואובדנים רבים, והחינוך שהקנו לילדי בית הילדים היווה חוויה מתקנת גם עבורם. חלקם שבו מברית המועצות, אליה נמלטו במהלך המלחמה, וחלקם שרדו את השואה בפולין. הם ביקשו לסייע לילדים להשלים את חומר הלימודים שהחמיצו בשנות המלחמה והרדיפות, וכן לפצות אותם ככל האפשר על ילדותם האבודה. ויקטוריה בלום: "לפני השינה תמיד המחנכת היתה מספרת סיפור, היתה מדברת עם כל ילד ומלטפת... המחנכות, שהן עברו את המלחמה, שהן איבדו משפחות, ונשארו נשים גלמודות, אז הן גם-כן העבירו את כל האהבה שלהן לילדים."

סטפה פרומר מספרת: "בבית הספר לימדו אותנו בשקדנות. היו לנו מורים לציור, ריקודים, גננות, מלאכה, לשון ועוד... למדנו גם היסטוריה יהודית, חגגנו את החגים היהודיים בפאר. שום בית ספר פרטי, העשיר ביותר, לא היה מסוגל לתת לילדים כל כך הרבה, כמו שקיבלנו בבית הילדים."

חלק מהילדים נרשמו לבתי-ספר פולניים והחלו ללמוד. הם לא נרתעו מהאנטישמיות הגלויה בבתי-הספר וברחוב הפולני, מיחסם העוין של חלק מהמורים ואף ממקרים בהם הושלכו לעברם אבנים בדרך לבית הספר. אנטק למברג מספר: "ידענו דבר אחד: אנחנו הולכים ללמוד. אני ב-45' בן 12, ואני הולך לכיתה ג'. אז מה עושים? לומדים בצורה מאד אינטנסיבית. בקיץ לומדים חומר של שנה - ב-46' אני כבר עולה לכיתה ה'."