גיבוש חברויות

"החברים הכי קרובים שלי - זה מהתקופה הזאת, והם חברים שלי - עד עצם היום הזה, הכי קרובים."
(מתוך עדותו של אנטק למברג)

בבית  הילדים באוטבוצק נפגשו הילדים ניצולי השואה – רבים מהם בפעם הראשונה בחייהם – עם ילדים דומים להם-עצמם, שהבינו את האובדן שחוו. עבור חלק מהילדים שהיו במסתור, הילדים בבית הילדים באוטבוצק היו הילדים הראשונים שפגשו עמם יכלו להיות בקשר, לשחק וליצור חברויות. ילדים אחרים, ששרדו את המלחמה תחת זהות שאולה, יכלו סוף-סוף להיפתח לילדים אחרים בלי לפחד מחשיפת זהותם האמיתית. ילדים אלה גדלו כאשר הם רגילים להיות שקטים ומרוחקים מחברה, והיה עליהם ללמוד כיצד לתקשר עם ילדים אחרים וכיצד להיפתח לסביבתם.

ויקטוריה בלום מספרת: "מאוד מצא חן בעינינו לגור בתוך בית-הילדים עם כל הילדים ביחד, כי אלה היו בעצם החברים הראשונים שלנו. כל המלחמה לא היו לנו כמעט חברים, או לפחות לא היינו חופשיים לשחק. אפילו אם שיחקנו עם אילו שהם ילדים, זה תמיד היה מתוך פחד שאנחנו צריכים להסתיר משהו, שאנחנו לא יכולים להיות גלויים. פה, פעם ראשונה שפתאום היו ילדים שהיו יכולים להיות חברים."

רבים מהילדים הצליחו להתגבר על הקשיים המוטמעים בהם וליצור חברויות ששרדו על פני מרחק וזמן. עבור רבים מהילדים, קשרי הידידות שהתהוו בבית הילדים נמשכו על פני למעלה מחצי מאה.

האווירה החמה והידידותית שנוצרה בבית הילדים הושגה גם תודות למאמציו של הצוות החינוכי. חברי הצוות, ניצולי שואה בעצמם, אשר רבים מהם איבדו אף הם את משפחותיהם, הקדישו עצמם בכל לב למשימתם ופיתחו קשרים מתמשכים עם הילדים. המכתבים הרבים והתמונות ששלחו הילדים לאנשי הצוות במשך כל חייהם, מהווים עדות לקשרים החזקים שגובשו בין אנשי הצוות והילדים. הילדים החשיבו את אנשי הצוות כבני משפחתם, ולעתים קרובות שלחו להם תמונות מארועים מרכזיים בחייהם והודיעו להם על חתונות, לידות וכו'. החברויות שנוצרו בבית הילדים, הן בין הילדים ואנשי הצוות והן בין הילדים עצמם, נותרו זמן רב לאחר שהילדים עזבו את בית הילדים והחלו בשלב הבא בחייהם.