חזרה לחיים

"בעבור כל אחד מאתנו היה בית הילדים מעין התחלה חדשה – חזרה לחיים."
(אווה גולדברג)

"קשה מאוד לתאר ולהעביר את התחושה שחשו מן הסתם דיירי בית הילדים של אוטבוצק כשהבינו ששוב אינם חסרי בית וכשראו את הבניין הלבן והנקי – בית חלומותיהם. כדי להבין מה יכולה הייתה להיות הרגשתו של ילד כזה באותו רגע היה עליך להתלוות אליו לאורך כל שנות הכיבוש [הנאצי]. היה עליך לחוות מה פירוש הדבר להיות נתון להתעללות מצד כל אדם. היה עליך להקשיב למילים מזעזעות ומפחידות, מילים שנאמרו מתוך "נדיבות" על-ידי אלה שהסתירו את הילד בביתם. היה עליך להקשיב בשתיקה, בלי לחלוק על הערות נבזיות ושקרים על הדברים היקרים והאהובים ביותר בחייך, רק משום שאתה יהודי. היה עליך לישון תחת כיפת השמים, ללא מחסה, לנדוד בלי חפצים אישיים, להיות תלוי בחסדי זרים... בזמנים שבהם נאלץ ילד יהודי לסמוך על נדיבות לבם של זרים, מחשבותיו היו תמיד במקום אחר: הילד חי על זיכרונותיו. הוא חשב ללא הרף על ביתו, שם לא צריך היה להתבייש בפניו [בתווי הפנים השֵמיים] ואיש לא אמר לו שאין לו מזל כי נולד יהודי.

האם אפשר לצפות שילדים כאלה יהיו בני אדם "מהסוג הרגיל והטוב?" עברם בימי המלחמה פועל לרעת האפשרות הזאת. יהיה עליך להתאמץ מאוד כדי "לברוא מחדש" את הילד שבתוכם. בעבור כל אחד מאתנו היה בית הילדים מעין התחלה חדשה – חזרה לחיים.

לקוח מתוך חיבורה של אווה גולדברג "בית חלומותינו" (Dom naszych marzeń), שהיא הקריאה בקונגרס הכתבים של עלון הילדים (Międzyzakładowa Gazetka) שנערך בינואר 1947, ארכיון יד ושם, O.37/378, כרך 5 (חומרים פזורים). התרגום לקוח ממאמר של יואנה ביאטה מיכליץ, "'זכרה הטרי של המלחמה', עדויות ניצולים שנמסרו בבית הילדים באוטבוצק מיד אחרי המלחמה", יד ושם - קובץ מחקרים ל"ז (1), 2009.