שיקום הזהות
"זה היה המקום הראשון שפתאום גם יכולנו לזקוף ראש, גם לחזור ליהדות, אנחנו שוב יהודים."
(מתוך עדותה של ויקטוריה בלום)
זהות דתית
בתום המלחמה, יצאו ילדים רבים ממסתוריהם והחלו בתהליך הארוך של חזרה לחיים רגילים. רבים מהילדים שרדו תחת זהויות נוצריות בדויות, ועל מנת לשמור על אמינות זהותם הבדויה נדרשו לקיים בגלוי את מנהגי האמונה הנוצרית. זהויות אלו לעתים קרובות הופנמו, ועקב כך אימצו לעתים הילדים את זהותם השאולה. לאחר המלחמה החלו הילדים להשיל מעליהם את זהויותיהם הנוצריות הבדויות וללמוד לחיות שוב כיהודים. עבור רבים מילדי בית הילדים באוטבוצק, החזרה לשורשיהם היהודיים הייתה תהליך מורכב ומסובך. בבית הילדים נחשפו הילדים לחגים ולמנהגים היהודיים, וקיבלו עידוד לחיות בגלוי כיהודים הגאים במורשתם.
"זה היה תהליך, שאני לאט לאט הייתי מזניח את המחשבה להתנצר ומשלים עם זה שאני חוזר ליהדות" (מתוך עדותו של ולאדק קורנבלום)
העתיד: פולין או ארץ ישראל?
כחלק מרשת של בתי ילדים שנוסדה על ידי הארגון המרכזי של יהודי פולין, בית הילדים באוטבוצק שאף לחנך את הילדים להיות יהודים גאים באותה מידה בה הם אזרחים פולנים פטריוטים. לובה בייליצקה בלום, מנהלת בית הילדים, הייתה ממנהיגי ה'בונד', מפלגה יהודית-פולנית אשר חתרה להטמיע בילדים אהבה לתרבות היידית בד בבד עם החזון של עתיד יהודי בפולין. עם זאת, לבית הילדים החלו לחדור מסרים ציוניים, לפיהם העתיד היחידי המובטח לעם היהודי הינו בארץ ישראל, ותנועות נוער ציוניות החלו לפעול בבית הילדים בחשאי. הנהלת בית הילדים ניסתה לבלום נטיה זו, אך האנטישמיות שחוו הילדים בעת שהותם בבתי הספר הפולניים ומגעם עם הסביבה, סייעו לחזק את הרגשות הציוניים בקרב רבים מהילדים. חלק מהילדים המבוגרים יותר ברחו מבית הילדים ונכנסו לבתים שנוהלו על ידי התנועות הציוניות, שם החלו את מסעם הארוך ורב התלאות לארץ ישראל.
"המחשבה הזאת - לעלות לארץ - זאת היתה מחשבה תת-הכרתית. כולם רוצים לעלות ארצה, בלי שום פרופגנדה. להיפך, ההיפך הגמור, כי המנהלת שלנו היא אחת מהמנהיגות של הבונד עוד לפני המלחמה. המדריכה שלנו היא קומוניסטית שרופה. כל הסביבה היא נגד, רק הילדים רוצים לנסוע לפלשתינה."
(מתוך עדותו של יורם שטיקגולד)
