קלרה בייץ'

סרביה

רופא השיניים ד"ר סטבן דנברג (Stevan Deneberg) ואשתו הילדה, רופאה במקצועה, חיו עם שני ילדיהם, מירקו ופאול, בסובוטיצה שבצפון סרביה, באזור ווייוודינה (Vojvodina) שליד גבול הונגריה. אזור זה היה תחת שליטה הונגרית מאפריל 1941. במרס 1944 כבשה גרמניה את הונגריה ואת השטחים שתחת שלטונה, בנסיון למנוע מהונגריה להתחיל משא ומתן עם בעלות הברית. הגרמנים החלו לאסוף את היהודים ולגרש אותם למחנות ריכוז, בסיועם של ההונגרים. סטבן דנברג נשלח לעבודת כפיה ולא שב. אשתו, הילדה דנברג, ושני בניה נשלחו לגטו סובוטיצה משם יצאו טרנספורטים לאושוויץ ממאי 1944 עד 16 ביוני 1944, מועד בו חוסל הגטו.

אחיה של הילדה דנברג הוצא מרשימת המיועדים לגירוש מכיוון שנישא לאישה סרבית ונשא אישור הטבלה מזויף. ב-16 ביוני 1944 התגנב האח לגטו ובעזרת עוזרת הבית של אמו הבריח החוצה את מירקו בן ה-11 ופאול בן השמונה. הוא נתקל בקשיים רבים בחיפושיו אחר מקום בו יוכל להסתיר אותם. לבסוף הצליח למצוא להם מקלט זמני בבתי חבריה של אשתו, אך רק ליום או שניים בכל פעם. הוא מצא אדם שהיה מוכן להחזיק בהם תמורת תשלום, אך התשלום היה גבוה מכפי יכולתו.

הדוד ביקש את עזרתו של כומר שהיה בעל קשרים עם הפרטיזנים, וזה המליץ על קלרה בייץ', נוצריה אדוקה ואם חד-הורית למרגיטה, ילדה בת 12. בייץ' הסכימה לקחת את הילדים לביתה והדוד נתן לה סכומי כסף קטנים כדי לעזור בתשלום הוצאות מחייתם. "קלרה חלקה עמנו הכל ועשתה כל שיכלה כדי להציל אותנו", נזכר מירקו לימים. היא קיבלה את ההחלטה לתת מקלט לילדים למרות האזהרות על ענישה חמורה לכל אלה שיימצאו כשהם נותנים מקלט ליהודים.

קלרה הכינה מקום מסתור בחצרו של שכנה למקרה שיתקיימו בביתה חיפוש פתאומי או פשיטה. בתחילת ספטמבר 1944 עברה קלרה עם בתה ושני הילדים לביתו של קרוב משפחתה, שם נשארו עד שחרור האזור באוקטובר 1944.

גברת דנברג שרדה את אושוויץ ושבה לסובוטיצה לאחר המלחמה. היא עברה עם בנה מירקו (לימים מיכאל דנבר) לארצות הברית. בנה פאול עבר לשוודיה.

ב-18 בפברואר 2007 הכיר יד ושם בקלרה בייץ' כחסידת אומות העולם.