לודביגה פוקאס

אוקראינה

בשנת 1937 עזבה לודביגה (נינה) פוקאס את עיירת הולדתה ועברה לעיר פווסקירוב (Proskurov, כיום חמלניצקי, Khmel’nyts’kyy), שם מצאה עבודה כעוזרת בית בביתה של פרימה שטרניק, מורה בתיכון שגרה עם ילדיה, אלדינה בת הארבע וגנאדי בן השנה. עם הזמן הפכו פוקאס ושטרניק לחברות, וגם לאחר שילדה פוקאס את בתה גליה, בשנת 1940, נשארה פוקאס עם שטרניק.

כשכבשו הגרמנים את פרושקוב ב-7 ביולי 1941, נשרף ביתה של שטרניק על כל תכולתו. כשפנתה לרשויות וביקשה מסמכי זהות חדשים, רשמה את גנאדי ואת אלדינה, כמו גם את גליה, כילדיה של פוקאס. כעת היתה פוקאס רשומה כאמם של שלושה ילדים (בתה-שלה ואלדינה וגנאדי שטרניק), ולכן קיבלה דירה חדשה, אליה עברה עם בני משפחת שטרניק.

לרוע המזל, לאחר זמן קצר הבחינו השכנים בפרימה שטרניק והיה עליה לעבור לגטו המקומי. ערב חיסול יהודי פווסקירוב, בסוף 1942, שלחה פוקאס את שטרניק לביתו של אחיה בכפר סמוך, אך בדרכה לשם נתפסה שטרניק ונרצחה.

לאחר חיסול הגטו הגיעה המשטרה לביתה של פוקאס כדי לחפש יהודים מסתתרים וגילתה בבית אישה אחרת שביקשה מפוקאס עזרה ופוקאס לא יכלה להשיב את פניה ריקם. האישה שכנעה את השוטרים שפוקאס לא ידעה שהיא, האישה, יהודיה, אך למרות זאת הפכו השוטרים את הדירה בחיפושיהם אחר יהודים אחרים, בלתי מודעים לכך ששניים מהם - ילדיה של שטרניק - נמצאים תחת אפם.

ב-25 במרס 1944 שחרר הצבא האדום את פווסקירוב, ובספטמבר באותה שנה שינו גנאדי ואלדינה את שמם בחזרה לשטרניק וחזרו לבית הספר. הם יצרו קשר עם דודותיהם אך סרבו לעזוב את פוקאס עד תום לימודיהם, בשנות החמישים. עד מותה בשנת 1984 החשיבו גנאדי ואלדינה את פוקאס כאמם.

ב-11 בספטמבר 1994 הכיר יד ושם בלודביגה פוקאס כחסידת אומות העולם.