המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בבוסקו-זדרוי כ-1,500 יהודים – יותר משליש אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה זעירה, וקצתם סיפקו שירותים לבאי מרחצאות המרפא שבעיירה. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות ותנועות חלוציות. מקצת ילדי הקהילה למדו בחדר דתי ציוני של "המזרחי".
הגרמנים כבשו את בוסקו-זדרוי' בספטמבר 1939. כשבוע לאחר מכן הוחרמו חנויות שבבעלות יהודים. עם הכיבוש התיישבו בבוסקו-זדרוי כמה משפחות יהודיות שנמלטו מלודז'.
זמן קצר לאחר הכיבוש הוקם בבוסקו-זדרוי יודנרט של 12 חברים בראשותו של ישעיה טרמר (Tramer) וכן הוקם בה יודנרט מרכזי ליישובי הסביבה סטופניצה (Stopnica), פינצ'וב (Pinczow) פצנוב (Pacanow) ונובי קורצ'ין (Nowy Korczyn) בראשותו של יוסף טופיול (Topiol), ראש הקהילה לפני הכיבוש. בו בזמן החלו הגרמנים לשלוח יהודים לעבודות כפייה. היודנרט הקים בבוסקו-זדרוי מרפאה בכספי ארגון יס"ס בקרקוב ומשלחת בראשותו של מיכאל וייכרט (Weichert), ראש הארגון שם, ביקרה בבוסקו-זדרוז'.
ב-1940 היו בבוסקו-זדרוז' כ-1,400 יהודים, וכ-300 מהם היו עובדי כפייה. באפריל 1941 הוקם בבוסקו-זדרוז' גטו פתוח. היהודים חויבו לשאת על זרועם סרט לבן שעליו מגן דוד כחול. סוחרים יהודים נדרשו לשאת סרט שרוול ירוק, כדי להבדילם משאר היהודים. בנובמבר 1941 היו בגטו 1,728 יהודים, וכ-600 מהם היו עובדי כפייה.
בין 2 ל-6 באוקטובר 1942 גירשו משמרות של גרמנים ואוקראינים את יהודי בוסקו-זדרוז' לפינצ'וב, מרחק חמש שעות הליכה, ורצחו את ראש היודנרט טופיול. מפינצ'וב גורשו יהודי בוסקו-זדרוי לינדז'יוב (Jedrzejow), ושם נעשתה בהם סלקציה. קבוצה של צעירים נשלחה למחנות עבודה באזור קילצה. שאר יהודי בוסקו-זדרוי, ואִתם היהודים המעטים שנותרו בינדז'יוב, גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.