דאָס עלנטע קינד (הילדה הגלמודה)

מילים: שמרקה קצ'רגינסקי
מנגינה: יעקב (יענקל) קרימסקי
תרגום לעברית: יצחק כפכפי

דאָס עלנטע קינד (הילדה הגלמודה)

השיר מבוצע על ידי שמרקה קצ'רגינסקי שהקליט אותו עבור הוועדה ההיסטורית היהודית במינכן, 1946. 

המלחין יענקל קרימסקי היה אחד המלחינים שעבדו עם החוגים הדרמטיים לפני המלחמה. הוא נספה באסטוניה ב-1945. 

השיר פורסם בספר "לידער פון געטאס און לאגערן", 1948 (מילים בע' 90 ומנגינה בע'  386), וכן בספר  "מיר זיינען דא" (1983, ע' 58) עם תרגום לאנגלית, באסופה "מן המצר" (1987, ע' 46-47) ובמקורות אחרים.

השיר הוקדש לבתה של המורה רחל פופקו-קרינסקי. הילדה, כילדים אחרים, הוחבאה אצל משפחה של גויים שגידלו אותה בכפר על יד וילנה.  אבי הילדה נהרג על ידי הגרמנים עוד ב-1941. האם רחל פופקו-קרינסקי שרדה והיגרה לארצות הברית עם בתה.

השיר מתאר את שרה'לה המחפשת את אמה.  הילדה חולמת על אמה ומדמיינת בחלומה גם את אביה החוזר הביתה. הילדה שומעת את שיר הערש של אמה המבקשת ממנה שתספר לדורות הבאים על קורותיה. המסר של השיר, כשירים אחרים מגטו וילנה, הוא לתעד את האירועים הפוקדים את הפרט כחלק מתולדות עם ישראל בשעותיו הקשות ולא לשכוח.

דאָס עלנטע קינד

ס'יאָגט מיך װער, ס'יאָגט,
און לאָזט ניט צו רו.
אָ מאַמע, מײַן מאַמעלע
װוּ ביסטו, װוּ?
עס זוכט דיר דײַן שׂרהלה
ס'רופֿט דיך דײַן קינד...
ס'װאָיעט און ס'יאָמערט
אין פֿעלד אום דער װינט.

דער טאַטע – ניטאָ,
װער װײסט װוּ ער איז?
עס האָט אים געפֿאַנגען
אַ גרױזאַמער ריז,
די נאַכט שװאַרץ געװען איז
װען דאָס איז געשען,
נאָך שװאַרצער דאָס פּנים
מײַן מאַמעס געװען...

אין אומרו פֿון טאָג,
אין װאַנדער פֿון נאַכט,
אין אומרו פֿון שלאָף
ליגט דאָס קינד און עס דאַכט:
"אָ קינד מײַנס" זי הערט שױן
פֿון טאַטן די טריט,
די מאַמע פֿאַרװיגט איר
און זינגט איר דאָס ליד:

אַז דו װעסט אַ מאָל
אַ מאַמעלע זײַן,
זאָלסטו דײַנע קינדער
דערצײלן דעם פּײַן,
װאָס טאַטע װאָס מאַמע
געהאַט האַט פֿון פֿײַנד,
פֿאַרגעס ניט דעם נעכטן
דערמאָן עס זיך הײַנט!

הילדה הגלמודה

"בלי הפוגה
רודפני אי-מי.
איך, הה, אמי שלי,
אמא, אמי?
אני המחפשה אותך,
שרה בתך..."
יבב הרוחות על
שדות מתמשך.

אין אבא, נעלם,
אי-אן – מי ידע?
ענק רע כלאהו
אי-שם במצודה.
היה אותו לילה
שחור וקודר,
פניה של אמא
קודרים עוד יותר...

בתוהו היום,
בבוהו הליל,
בשנת הנדודים
זה זכרה מחלחל:
"בתי לי!" שומעה היא
את אבא צועד,
שיר ערש של אמא
בלב מהדהד:

"כאשר את עצמך
תזכי להיות אם,
ספרי לילדיך
על תלאותיהם
של אבא ואמא
נפלו ביד צר.
דבר אין לשכוח,
זכרו העבר!"