פרילינג (אביב)

פרילינג

איך בלאָנדזשע אין געטאָ
פֿון געסל צו געסל
און קען ניט געפֿינען קײן אָרט:
ניטאָ איז מײַן ליבער, װי טראָגט מען אַריבער?
מענטשן, אָ זאָגט כאָטש אַ װאָרט.
עס לײַכט אױף מײַן הײם איצט

דער הימל דער בלױער –
װאָס זשע האָב איך איצט דערפֿון?
איך שטײ װי אַ בעטלער
בײַ יעטװידן טױער
און בעטל – אַ ביסעלע זון.

פֿרילינג, נעם צו מײַן טרױער,
און ברענג מײַן ליבסטן,
מײַן טרײַער צוריק.
פֿרילינג, אױף דײַנע פֿליגל בלױע,
אָ נעם מײַן האַרץ מיט
און ברענג עס צו מײַן גליק.

איך גײ צו דער אַרבעט
פֿאַרבײַ אונדזער שטיבל,
אין טרױער – דער טױער פֿאַרמאַכט.
דער טאָג אַ צעהעלטער,
די בלומען פֿאַרװעלקטע,
זײ װיאַנען – פֿאַר זײ איז אױך נאַכט.

פֿאַר נאַכט אױף צוריקװעגס,
עס נאָיעט דער טרױער,
אָט דאָ, האָסטו, ליבסטער, געװאַרט.
אָט דאָ אינעם שאָטן
נאָך קענטיק דײַן טראָט איז,
פֿלעגסט קושן מיך ליבלעך און צאַרט.

פֿרילינג, נעם צו מײַן טרױער...

ס'איז הײַיאָר דער פֿרילינג
גאָר פֿרי אָנגעקומען.
געבליט האָט זיך בענקשאַפֿט נאָך דיר.
איך זע דיך װי איצטער
באַלאָדן מיט בלומען,
אַ פֿרײדיקער גײסטו צו מיר.
די זון האָט פֿאַרגאָסן
דעם גאָרטן מיט שטראַלן
צעשפּראָצט האָט די ערד זיך אין גרין.
מײַן טרײַער מײַן ליבסטער
װוּ ביסטו פֿאַרפֿאַלן?
דו גײסט ניט אַרױס פֿון מײַן זין.
פֿרילינג...

אביב

אנודה בגיטו
מרחוב אל רחוב בו,
למצוא כל מקום לא נשאר.
רעי כבר איננו,
איך זה אשאנו,
אמרו אנשים, לו דבר.

אור שחק ותכול דם,
ביתי עוד מואר בם,
אך מה לי תועלת בזאת?
כרש את היד
אל כל דלת אפשט:
נדבו לי אור שמש מעט.

קח-נא, קח-נא,
אביב, כל עצב.
אלי השיבה
גיל עם אהובי.
ושים נא על כחול כנפיך,
את לבבי שים,
שאהו אל טובי.

אובל אל הפרך,
ביתי פה בדרך
אראנו סגור ואבל.
אורה נאצלת,
נובלה וקובלת,
לבלוב הוא גם לי פה רק ליל.

עם שובי לעת ערב
יגון בי עוד ירב,
כי את עקבותיך אכיר.
בצל הם באות לי,
בו נהגת חכות לי
וברך לנשקני, יקיר.

קח נא, קח נא...

הקדים אביבנו
לשוב כה אלינו,
ערגוני מפריחים את כלי.
עם פרח זורח,
מנץ ושמח
אראה גם אותך בא מולי.
זיוה החמה
כמו אז מציפה
בירקות מתפרצת אדמה
אתה האהוב ויקר, הה, איכה?
מלבי לא ימוש זכרונך.

קח נא, קח נא...