שטילער, שטילער (שקט, שקט)

השיר פורסם על ידי קצ'רגינסקי בספרו "לידער פון די געטאס און לאגערן", 1948: המילים מופיעות בעמוד 88, המנגינה – בעמוד 385. כמו כן פורסם השיר עם תעתיק, תרגום לאנגלית ומנגינה בספרן של מלוטק  וגוטליב "מיר זיינען דא", 1983 (ע' 46). השיר פורסם גם עם תרגומים לעברית בספרו של פרגר "מן המצר קראתי" (ע' 95), ובאסופה של הורביץ "מן המצר" (1987, ע' 44) מופיע השיר בתרגומו של המשורר אברהם שלונסקי.

מילות השיר נכתבו בגטו וילנה על ידי שמרקה קצ'רגינסקי – מחנך, סופר, משורר ופרטיזן. השיר נכתב למנגינה שכתב אלכסנדר וולקוביסקי (היום תמיר) שהיה אז נער בן 11 אשר זכה בתחרות שארגן היודנרט באפריל 1943, לעידוד חיי התרבות בגטו.

השיר מתעד את האירועים שהיו בפונאר מנקודת מבטה של אם השרה שיר ערש לבנה.  בשיר מספרת האם על הטרגדיה של וילנה ומביעה תקווה שמתוך החשכה יבקע אור.  

השיר הוא מעין שיר ערש לקברים שנולדו בעקבות הרצח ההמוני של תושבי וילנה בפונר. בבית הראשון מבקשת האם מילדה לא לבכות על לכתו של אביו כי השונאים לא יבינו זאת.  בבית השני עם בוא האביב גם הילד נשלח למוות.  בבית השלישי והמסיים של השיר מבטיחה האם לבנה שהשמש עוד תזרח, החופש יבוא ויביא אתו את אביו הנעדר. 

שירי ערש היו פופולריים בתרבות היידית והם הופצו על ידי התיאטרון היידי מאז ימיו של גולדפאדן ושירו "ראזשינקעס מיט מאנדלען" (צימוקים ושקדים) המבוסס אף הוא על שיר ערש עממי.  ברוב שירי הערש האב נעדר מן הבית והאם מרדימה את ילדה ומספרת לו על ימים טובים יותר ועל עתיד גדול שמחכה לו. בתקופת השואה היוותה מסורת זו כר פורה ליצירה חדשה של שירי ערש על בסיס מנגינות ידועות או חדשות כבשיר זה. 

לפי ההערה של קצ'רגינסקי בספרו הנ"ל השיר הושר בגטו וילנה גם על ידי המקהלה בניצוחו של א. סלפ וכן על ידי הפרטיזנים. השיר נפוץ בין ניצולי השואה והפך לאחד משירי הזיכרון המושרים בימי השואה.