שומר אחי אנוכי

באפריל 2005 הגיש ארנולד ואן דר הורסט (Arnold Van Der Horst) בקשה ליד ושם להכיר במי שהצילו אותו בזמן המלחמה כחסידי אומות העולם. בעזרת המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה, למד ואן דר הורסט שהוריו, יעקוב ויהודית ואן דר הורסט, נרצחו באושוויץ בינואר 1944. ארנולד, שהיה אז ילד קטן, הוחבא אצל משפחה בארנהם שבהולנד.

המידע אותו יכל לספק ארנולד היה מעורפל למדי: השם של המשפחה המצילה, אותו הצליח לזכור, הסתבר כלא מדויק. הוא לא זכר את השמות הפרטיים של ההורים, אבל הצליח לנקוב בשמות ארבעת ילדיהם. הפריט היחיד שנותר ברשותו היה תצלום שלו במסיבת יום הולדת. חוקרת המחלקה לחסידי אומות העולם החלה את חיפושיה ויצרה קשר עם הרשויות ההולנדיות לטיפול ביתומי המלחמה. דרך הארכיון של ארגון זה, השיג יד ושם את התיעוד האישי של הניצול והשם המדויק של מציליו. פעולה זו, לא זו בלבד שהביאה להכרה בהנדריקה ויוהאן הולטהאוס (Hendrika and Johan Holthaus) כחסידי אומות העולם, אלא שסייעה גם לארנולד להבין ולהשלים את החורים בסיפור ילדותו.

הסיפור אותו הצליח להרכיב יד ושם:

הולטהאוס, יוהאן, (Holthaus, Johan)
הולטהאוס, הנדריקה לבית ואן הארן
(Holthaus-van Haeren, Hendrika)

יוהאן (יו) והנדריקה (ריק) הולטהאוס חיו עם ארבעת ילדיהם – ילד בוגר אחד, שכבר עבד, שני ילדים בגיל תיכון, וילד קטן שהיה בן שלוש – בארנהם שבמחוז גלנדרלנד. יוהאן היה פקיד בחברת בניה מקומית. הנדריקה עבדה במשרה מלאה בבית, וטיפלה בילדים ועבודת הבית.

בספטמבר 1942, מיד אחרי שהחלו הגירושים של היהודים למחנות ההשמדה, קלטה המשפחה בביתה את ארנולד ואן דר הורסט בן השבע, גם הוא מארנהם (Arnhem). הוא הגיע אליהם עם אמו, יהודית לבית קוסין (Cousin). אחותו בת השנתיים של ארנולד, תיאודורה, שנקראה בפי כולם דורתיה, (Theodora, Doortje), נלקחה זה מכבר למקום אחר. יהודית ואן דר הורסט ובעלה יעקוב לא הצליחו למצוא לעצמם מקום מפלט – הם גורשו לאושוויץ שם נספו בשנת 1944.

תוך זמן קצר הרגיש ארנולד בבית אצל משפחת הולטהאוס, והפך לחלק מהמשפחה. לזרים סיפרו שהוא אחיין של המשפחה, שהוריו לא יכלו לטפל בו. ילדם הצעיר ביותר של בני משפחת הולטהאוס, בן, שמח במיוחד, משום שבין רגע התווסף לו אח איתו יכל לשחק. ארנולד, שלא היו לו מסמכים כלשהם, לא יכל ללכת לבית הספר מבלי להסתכן בנפשו. כדי לא לעורר את חשדות השכנים, הוא הורשה לשחק בחוץ רק אחרי שהסתיימו שעות הלימודים או כאשר בית הספר יצא לחופשה. הסכנה ארבה להם ממש מעבר לפינה: בבית ספר שבקצה הרחוב התמקם חייל מצב של חיילים גרמנים. לילה אחד, כמה מהם צלצלו בדלת הבית של משפחת הולטהאוס. ארנולד הוחבא חיש מהר בעליית הגג. אולם למזלו, הסתבר שהחיילים חיפשו אופניים, ועל כן לא נערך חיפוש בעליית הגג.

בסתיו 1944, כאשר התקרבו הקרבות לארנהם, קיבלו כל תושבי העיר פקודה להתפנות. אחרי שהייה קצרה בבקתה ביער הסמוך, עברו בני משפחת הולטהאוס להתגורר עם אחותה של הנדריקה בהילברסום (Hilversum); את ארנולד הם לקחו עמם. אחרי שהסתיימה המלחמה והם יכלו לשוב לארנהם, הם גילו שביתם נהרס כליל.

ארנולד שרד את המלחמה תחת חסותם של משפחת הולטהאוס. אחותו וסבתו מצד האם שרדו גם כן והתאחדו עם ארנולד אחרי המלחמה. ב-1946 היגרו שרידי המשפחה לארצות הברית והקשר עם משפחת הולטהאוס נותק. רק בשנת 2005, בזכות המעורבות של יד ושם והארכיונים בהולנד, הצליח ארנולד לעלות על עקבות מציליו.

כמו ניצולים רבים, שמואל אלירז בחר לבנות לעצמו חיים חדשים בישראל – הוא השקיע את כל מאודו בעצמו, בעבודתו, ובמשפחתו. הוא התקשה להתמודד עם הזיכרונות הנוראיים של העבר, ורק בשנים האחרונות סיפר את סיפורו לבנו, שתיעד את ההישרדות של אביו במחבוא. אשתו של הבן שלחה את המסמך ליד ושם, תחת הכותרת "הילדות האבודה של אבי". שמואל זכר את שמה של האישה שהצילה אותו – מאריה ואלבסקה (Maria Walewska) – אך לא ידע את שם הכפר בו היא חייה. ברשותו היו כמה תצלומים של ואלבסקה בגינת ביתה.

המחלקה לחסידי אומות העולם החלה את התחקיר. הרמז הראשון נמצא בזכרונותיו של משה ישי, מי שהביא את שמואל לארץ; מסמכיו האישיים הופקדו בארכיון יד ושם. ישי סיפר שבתחילת אביב 1945, יצא מלודז' ונסע משך שעתיים לכיוון סקרנביץ (Skierniewice), עד שהוא הגיע "לעיירה הקטנה בה הוחבא נכדו של הרב פוזננסקי(Poznanski) ". בסיוע של משרד ראש ממשלת פולין נערך מחקר מקיף ברשימות כל הכפרים באזור, עד אשר נמצאו מסמכים על למאריה ואלבסקה. אישה בשם זה חייה אכן בכפר נובי קבצ'ין (Nowy Kaweczyn). הסתבר שביתה היה בקצה הרחוב הראשי, בסוף הכפר – בדיוק כפי ששמואל זכר. ואלבסקה גרה שם עד שנת 1962, אז עברה לז'ירארדוב (Zyrardow), שם היא נפטרה בשנת 1966. מרגע שפרטי המצילה אושרו, ניתן היה להגיש את התיק לוועדה לציון חסידי אומות העולם. מאריה ואלבסקה הוכרה כחסידת אומות העולם בשנת 2009.

הסיפור אותו הצליח יד ושם להרכיב:

שמואל אלירז נולד בוורשה בשנת 1935. סבו מצד האם, ד"ר שמואל פוזננסקי, היה רב מוכר ואינטלקטואל, והוריו של שמואל, יוזף וסטפה רוזנצוויג (Josef and Stefa Rosenzweig), היו אנשים אמידים שהשתייכו למעמד המשכיל והתרבותי בוורשה שבין מלחמות העולם. לאחר הכיבוש הגרמני ספגה המשפחה מכה קשה, והם אולצו לעבור להתגורר בגטו. כאשר סטפה ויוזק הבינו את חוסר התקווה שבמצבם, הם סידרו שבנם הקטן ילקח למקום מבטחים. מאריה ואלבסקה הייתה האומנת של סטפה, שבשלב זה כבר לא הייתה בשירותה. היא התגוררה במחוז סקרנביץ.

שמואל, שנודע בבית בשמו הפולני, לודוויק (Ludwik), נקרא כעת "וישיו" (Wiesiu), ונאמר לסביבה שהוא אחיינה של מאריה. לשמואל הקטן היה שיער בהיר ועיניים כחולות, הוא דיבר פולנית שוטפת, ועד מהרה התרגל לחיים בכפר ואימץ את המבטא המקומי. הזיכרון של הוריו והחיים הקודמים החל לדהות. הוא נותר בכפר תחת חסותה של מאריה ואלבסקה למשך כל המלחמה.

יום אחד קיבלה המחלקה לחסידי אומות העולם מכתב מאישה אוקראינית שסיפרה שאביה המנוח, סטאך יורצ'קו (Stach Yurechko), סייע ליהודים רבים בעירו רוזניאטוב (Rozniatow), שבמחוז סטניסלבוב (Stanislawow). מסיבות מובנות לא ניתן להכיר בחסידי אומות העולם רק על בסיס דיווח מצד המועמד או משפחתו, אך המחלקה עושה ככל יכולתה למצוא תעוד על מקרי הצלה. חוקרת המחלקה, האמונה על מקרי הצלה בברית המועצות לשעבר, החל לחפש עדויות ניצולים מרוזניאטוב. את הרמז הראשון מצאה בספר יזכור של קהילת רוזניאטוב, המספר ש-18 יהודים ניצלו על ידי שלושה אנשים, אחד מהם בשם יורצ'קו. שמות הניצולים, שהיגרו כולם לארצות הברית, הוזכרו גם הם בטקסט. ומכאן החל המאמץ לאתר אותם. האגודה לסיוע למהגרים יהודים (HIAS) סיפקה לחוקרי יד ושם את הכתובת העדכנית ביותר של הניצולים, אולם הסתבר כי אלו נפטרו זה מכבר. והתחקיר נקלע למבוי סתום.

ספר היזכור של קהילת רוזניאטוב ציין שהיה ילד מקלוש (Kalusz) שניצל, שאת שמו לא זכר איש מהניצולים הבוגרים. חוקרת מחלקת חסידי אומות העולם סירבה להתייאש, ולאחר חיפוש מקיף בארכיון יד ושם איתרה עדות קצרה, שנכתבה ב-1946 בבית יתומים פולני, על ידי דוד הלפרן, ילד מקלוש שהוחבא ברוזניאטוב.

למרות שחוקרי יד ושם לא הצליחו לגלות מה עלה בגורלו של הילד דוד הלפרן, העדות הזו הספיקה כדי לאשש את ההצלה. עדויות מחזקות נמצאו בתיק של מציל נוסף מרוזניאטוב. במקרה זה הצהיר הניצול ישעיהו ליטווק שהוא הוחבא אצל סטאך יורצ'קו. בשנת 2006 הוכר יורצ'קו כחסיד אומות העולם.

הסיפור אותו הצליח יד ושם להרכיב:

מיכל, יאגיליוץ' (Jagielloicz, Michal)
אוסטאפ יורצ'קו (Yurechko, Ostap)

מיכל (מישקו) יאגיליוץ' היה אזרח פולני שהתגורר בעיירה רוזניאטוב במחוז סטניסלבוב (שהפך ברבות הימים למחוז איוונו-פרנקיבסק [Ivano-Frankivsk]). בראשית יולי, 1941,  עם תחילת הכיבוש הגרמני ברוזניאטוב, לא נותר מישקו אדיש לגורלם של היהודים הנרדפים, והוא השקיע מאמץ רב בניסיון להציל חיי אדם.

ב-27 לאוגוסט, 1942, קיבלו יהודי העיר הוראה לעזוב את בתיהם ואת רכושם, ולעבור לעיירות בהם הוכנו גטאות ליהודים – האליטש  (Halicz), קלוש, בולחוב (Bolechow), או דולינה (Dolina). ברוזניאטוב נותרו רק ארבע משפחות יהודיות, משפחות הרוקחים והרופאים שיירצחו מאוחר יותר. גורלם של מרבית יהודי העיר היה זהה לגורל הקהילות אליהן גורשו.

עם זאת, כ-50 איש הצליחו להתחבא במהלך האקציות המרובות, ולשרוד עד לשחרור. 18 מתוכם מצאו מחסה בביתו של מישקו. באמצעות הסיוע של עוזרו האוקראיני, אוסטאפ יורצ'קו, הצליח מישקו לאתר חלק מהיהודים שהסתתרו ביערות אחרי שברחו מהגטאות. יהודים נוספים הגיעו לביתו לבדם.

מישקו מצא את אידה (Ida), בתו של התעשיין המקומי הירש לנדסמן (Hersch Landsman), בנקודת האיסוף של היהודית רגעים ספורים לפני השילוח. הוא שיחד את השומרים והביא לשחרורה. אידה חייה בביתו של מישקו באופן גלוי במסווה של עוזרת בית; היא סייעה לסטפקה (Stefka), האחיינית של מישקו, בעבודות הבית. בין היהודים האחרים שהתחבאו בביתו של מישקו היו אהרון ווידמן (Aharon Vaidman), ישעיהו ליטבק (Ishaya Lutvak), מאיר ודוזיה אונגר  (Meir and Dozia Ungar) ושני ילדיהם, מנדל וחנה לנדרמן (Mendel and Hana Landerman), בילמה הורוביץ' (Bilma Horowicz), יעקוב לאופר (Yakov Laufer), דוד הלפרן (David Halpern) בן העשר מקלוש, ברוך ושרה ווידמן ואחרים.

באביב 1944 מישקו עצמו נרדף על ידי כנופיות אוקראיניות. הוא נאלץ לברוח מביתו ולחסות אצל חבריו. האחריות לשלומם של היהודים שעדיין התחבאו בבית נפלה על כתפיו של אוסטאפ יורצ'קו. יורצ'קו דאג ליהודים – הוא סיפק להם מזון והגנה, עד שהשטח שוחרר באוגוסט 1944.

ב-1945 אנשי בנדרה (Bandera) פצעו את יורצ'קו והוא נפטר מפצעיו כעבור כמה ימים. הניצולים היהודים עזבו את אוקראינה ליעדים שונים ברחבי העולם, וחלקם התיישבו לבסוף בארצות הברית. הם שמרו על קשר עם מישקו ואשתו אידה (לבית לנדסמן) שאחרי המלחמה התגוררו בפולין.