אחר היעדרות בת עשר שנים מישראל חוזר אליה בק בשנת 1966 להקים בה את ביתו. אולם, זמן קצר לאחר חזרתו לחוף המבטחים המקווה, מתחוללת בארץ מלחמת ששת הימים, המערערת את אשיות קיומו הפיסי והנפשי. ישראל עומדת בפני איום קיומי, וההכנות למלחמה הרוקחות מסביבו של האמן מעלות זיכרונות נשכחים של קיום תחת איום הכחדה. "היה בלבי פחד כי אביב 1967 יהיה דומה לחודש ספטמבר 1943 הטרגי בגטו. אז אלפי גברים נשים וטף הבינו כי אבדה כל תקווה וכי הם עומדים להישלח אל מותם".
החרדות הקיומיות מעוררות בבק את הצורך להעביר את משפחתו לאירופה, הוא אינו מסוגל להתמודד עם האפשרות כי יאונה לבנותיו רע. תל-אביב היושבת לבטח על חופי הים התיכון נדמית עתה כעומדת על קו הקץ. בתודעתו תל-אביב ואושוויץ מתאחדות, המראות היום-יומיים מתמזגים עם אשר בזיכרונותיו מווילנה. עבר והווה מתלכדים לישות אחת סוראליסטית במהותה.
כמי שנדד ועבר ארצות ויבשות, וחיפש את ביתו בערים ומדינות לרוב, שאלת הבית הופכת לשאלה קיומית עבור האמן שמואל בק. היהודי הנודד אינו מוצא את ביתו הקבוע בכתובת כזו או אחרת. הבית הנצחי נמצא בהוויה פנימית, בתחושת ההשתייכות לבני עירו היהודים בווילנה מכורתו.
נוף תואם ארץ עתיקה, שנות ה-60
צביון מקומי, 1967
תיכנון עירוני, 1967
