גיוס סמלים יהודיים באמנות הישראלית היה אחד מאבני היסוד של התחייה הלאומית בארץ-ישראל. עם הקמתה של קבוצת "אופקים חדשים" בשנת 1948, נדחקו מגמות אלו לשולי העשייה האמנותית. אולם, קבוצת אמנים שהשתייכו לזרם הראליזם הסוציאליסטי המקומי, המירו את אמונתם הסוציאליסטית הבין-לאומית בסיפורו הלאומי של העם היהודי – משואה לתקומה. רבים מהם, כמו שמואל בק, היו ניצולי שואה ובחירתם בסמלים להם מרכיב ביוגרפי, מובנת מאליה.
בסדרת ציורים משנת 1962, רומא, מגן-הדוד מופיע בגלגולו השואתי - הטלאי הצהוב. השימוש בטכניקת הקולז', בסדרת ציורים זו, הוא שימוש בכעין "רדי מייד". הטלאי הצהוב אינו נותר בשלמותו, אולם הוא חלק בלתי נפרד מיצירתו של מי שאינו עונדו עוד, אך הוא צרוב בתודעתו.
קבוצת ציורים מהשנים 1976/77 מתארת את הגטו כישות דמויית מגן-דוד. הגטו על בתיו הוקא אל מחוץ לתחומי ההתיישבות, ובדיוק כמו תושביו סומן בטלאי, שצורתו כצורת מגן-דוד.
את הפרק חותמות יצירות המתארות מעין בית-עלמין שבו אבן הגולל הוסטה מן הקברים. לפנינו מתגלה הגטו הנטוש, שלא הוא ולא תושביו זכו למצבה או לקבר; העיר החרבה נושאת עדות דוממת למה שהתרחש בה. עם עבור הזמן היא כוסתה בעפר, אבן הגולל הוחזרה למקומה, וצורתה של אחוזת הקבר כצורת מגן-דוד.
צהוב, 1962-2006
הגטו, 1976
מגן-דוד, 1976
יזכור, 1977
