ילדות של חורבן בית ומשפחה אינה טראומה שאפשר להתגבר עליה. האובדן של המקום שנקרא בית והאובדן של בני משפחה הם נטל רגשי אשר במידה רבה עיצב את האמן שמואל בק הבוגר. זירת ההתמודדות עם העבר היא בד הציור – בו הוא יכול לפרוק את מה שמילים לא יגידו. "גן העדן של ילדותי לא אבד סתם כך, כמו כל גן-עדן אחר, אלא חרב בעטייה של אכזריות אנושית ואלימות מחושבת, ואמנותי מתמקדת בזיכרון ובמשמעות של חורבן זה".
הנגיעה באישי ובפרטי היא תהליך מכאיב, גם בעזרת מכחול הציירים. לכן בק בוחר להתמודד תחילה עם אבדנו בהקשר האוניברסלי. "חשתי כי על יצירותיי להיות לא אישיות, מצוירות בסגנון שיש בו הד למסורות [...] כמו הרנסאנס, הבארוק או המאה ה-י"ט". בני משפחתו נרדפו, הושפלו ונרצחו בידי צאצאיה של תרבות הרנסאנס. למי שחונך וגדל בבית המעורה בתרבות סביבתו, שיהדותו הייתה רק חלק ממקשת חינוכו, שאלת השתייכותו ונידויו מן התרבות האירופית היא שאלה טורדנית. הציטוט ממורשת הציור האירופי נושא מסממני ה"פופ-ארט" ומצביע על הדיכוטומיה שביחסו של האמן למורשת האירופית – המקום שממנו ינק את חינוכו ובה בעת המקום שבו נרצחו קרוביו אהוביו.
מוראות השואה גדעו את צמיחתה של משפחת בק המורחבת ובכל זאת יצירותיו של האמן מאוכלסות בדמויות של "קרובים". אין מדובר בדיוקנות משפחתו הביולוגית של בק אלא, דמויות שהן במידה רבה יציר דמיונו - באין משפחה של ממש, הוא מאמץ אותם לחיקו לבני משפחה.
דיוקן עם טלאי צהוב, 1973
המשפחה, 1974
הפרידה, 1974
סימן לבאות צפוי מראש, 1981
