בציורי הנוף האורבני, משוללי הדמות האנושית, מסע אמנותי מהפיגורטיבי אל המופשט ובחזרה. היצירות המוקדמות הן הד למפגש עם הנוף הארץ-ישראלי בשכונת מגוריו יד-אליהו. למרות קשת הצבעים המרנינה, בהשפעת אור השמש המקומית והקופחת, עולה מן היצירות תחושה טורדנית של עיר המתנכרת למי שעדיין אינו חש בה בן בית.
בפריס של סוף שנות החמישים יצירותיו מתאפיינות בקוויותן הקוביסטית. אחרות מעוגנות בציור הפיגורטיבי, אולם ניכרת בהן התנתקות מן התיאור הנטורליסטי ומעבר לתיאור נוף דמיוני.
המעבר של בק מפריס לרומא חולל נקודת מפנה ביצירתו. לראשונה חש בוגר דיו לחזור אל מחוזות ילדותו. שפתו הציורית עוברת תהליך התבגרות שבא מתוך מפגש בלתי אמצעי עם אמני האבסטרקט האקספרסיוניסטי האירופי. מפגש זה פתח בפני האמן חלון אל ביטוי אמנותי אנטי-גיאומטרי ואנטי-נטורליסטי שהספונטניות והנבירה בנבכי התת-מודע שולטות בו. עומקו הרגשי של הציור מתבטא במשיכות המכחול וסערת הנפש מתגלה במרקם הרוטט.
ההיצמדות לביטוי המופשט לעולם אינה חד-משמעית אצל בק, ולכן ניכרים על בדים רבים דימויים שבהם ההפשטה חלקית בלבד, והמרחב הציורי נשען על אשליה פרספקטיבית. ב-1964 בביאנלה של ונציה נחשף בק ל"אמנות הפופ" האמריקאית הנותנת לו את הלגיטימציה שביקש - להשתמש בשפה פיגורטיבית ולהטמיעה ביצירותיו, ובה בעת להיוותר אמן עכשווי.
יד אליהו, 1949
וילנה 44, 1959
ומסתור, 1959
ומעל ומעבר, 1965
