האם תערוכתו הרטרוספקטיבית של האמן שמואל בק היא מבט על מסעו של אמן שתחילתו בגטו וילנה וסופו ביער פונאר, על צמרותיו המוריקות, כשהוא נושא עמו לכל אורכו את משא המוראות שחווה בשנות השואה? או שמא המשא הוא הדוחף את האמן לאורך המסע? המסע והמשא שלובים זה בזה, לעתים מוסתרים תחת שכבות הצבע המופשט והאנונימי, לעתים מבצבצים מבין הצורות האמורפיות ולעתים הם הצהרת כוונות חדה וברורה הנאמרת בריש גלי.
המסע והמשא השלובים זה בזה הם פרדיגמה לסיפורם של הניצולים, מי שיצאו למסע החיים לאחר מפגש עם המוות על זוועותיו, ונושאים בחובם משא שהוא בה בעת אישי וקיבוצי - סיפור שואת יהדות אירופה. עם עלייתו ארצה ב-1948 בק מתעטף בשתיקה, מתוך רצון להיטמע בהוויה הישראלית. הוא משילה מעליו בהדרגה לאורך מסע חובק ארצות ויבשות, עד הרגע שבו הוא חש כי אין הוא יכול עוד לשאת את המשא שבתוכו. כאן מתחיל מסע אחר, מסע לנבכי זהותו, מסע שסופו ההכרה כי המשא הוא-הוא חלק מעצמיותו ועל כן מחויב להיות ציר יצירתו.
המצטרפים למסע של שישה עשורים בעקבות יצירותיו של שמואל בק, פוגשים באמן המתמודד עם שאלות היסוד של שפת הציור, אמן המתלבט בין הביטוי המופשט לפיגורטיבי. התקופות הסגנוניות השונות כל כך זו מזו מגלות אמן המאמץ מסורות קלאסיות מעודנות מצד אחד ומניח כתמי צבע פסטוזיים על בדים גדולי ממד מצד אחר.
בצומת החשוב של יצירתו מתקיים המפגש המכונן, עת הביטוי הצורני פוגש את האמת הפנימית. המסע והמשא מתהווים לישות אחת, ייחודית ופרטית. מסע ומשא – שמואל בק, שישים שנות יצירה.
יהודית שן-דר
אוצרת התערוכה
