בשנת 1945 מגיעים הילד שמואל בק ואמו למחנה העקורים לנדסברג, שבדרום בוואריה. לאחר שש שנים תמימות של מסתור ובריחה, הם נמצאים במקום שיהפוך לביתם הראשון הקבוע מזה זמן רב.
כמו רבים מהניצולים, נאלצו השניים להכיר בעובדה כי אין לאן לחזור ואין למי לחכות. בני משפחתם נרצחו בגיא ההריגה פונאר, יחד עם עשרות אלפים מיהודי וילנה וביתם חרב. דרכם חזרה מתאפיינת במאבק שבין זיכרון לתקווה, בין מוראות העבר לתשוקה לחיים חדשים. עובדה זו מקבלת ביטוי מצמרר בציוריו של הילד בק, הנושא עמו צרור חוויות של חיים שלמים. באמצעות המכחולים והצבע הוא מעלה מתוך תוכו דימויים, שבינם לבין דמיונו של ילד אין דבר משותף. זה הוא ילד שפגש את המוות תחילה ורק אחר כך צעד עקב בצד אגודל חזרה אל החיים.
מקבץ הציורים שצייר במחנה לנדסברג, מפתיע בבגרותו. הוא מתבטא לא רק בווירטואוזיות של הציור, בביטחון שבהנחת צבעי-המים ובקו הדיות הבוטה, אלא בעיקר בדרך שבחר להתמודד עם נושאים קשים מנשוא. בציורים רבים מתקופה זו חוזר מוטיב האם. בציורים נחשפים פחדיו הבלתי נשלטים של הילד בק, שמא גורל אמו יהא כגורל אמהות אחרות. יצירותיו מתקופה זו אקספרסיוניסטיות במהותן וחושפות בנושאיהן, בצבעיהן ובמשיכות המכחול, את נסתרי נפשו המיוסרת.
דיוקן-עצמי, 1945
ברחוב, 1946
ילד גוסס בגטו, 1949
