ישראל - ארץ חדשה, נופים חדשים, שפה חדשה, תרבות חדשה, ורק הציור נותר אותו ציור. מתוך עיוורון של עולה חדש בק מצייר בסגנון אקספרסיוניסטי, את ה"שם", למרות המפגש עם האתוס הציוני, הנחוש לצקת את דמות היהודי החדש, זה המפנה עורף לקורות יהדות אירופה. נושאי יצירתו מתארים עתה את תושבי מעברת יהוד, העולים החדשים ששוכנו בפחונים, מתוך הזדהות עמוקה עם מסכנות קיומם. כמי שחווה על בשרו נידוי, אפליה ואי-צדק הוא אינו נותר אדיש לסבלו של היחיד, ובכך הוא מצטרף לאמני הראליזם הסוציאליסטי המקומיים. בציורי המשפחה נחשפת כמיהתו למשפחה שתהא ישראלית שורשית, בניגוד למשפחתו שביעת התלאות. מוטיב האם המקוננת על מות יקיריה, והמוחה על עוולות הקיום האנושי, הופך ביצירותיו לאיקונה.
בשנת 1956, עובר בק ללמוד בפריס, ופוגש פנים אל פנים את מגמות הציור המופשט בדמות ה"אנפורמל" הצרפתי. הוא מנסה את כוחו בהפשטה, ניסיון שהנו מאבק בין משיכתו הטבעית להתחבר לאמני המופת האירופים לבין רצונו לקחת חלק בעשייה העכשווית. מאבק זה ניכר גם ביצירותיו מתקופת רומא - הכותרים ליצירות מסגירים את רצונו לצקת תוכן אל תוך ההפשטה. אולם, אט-אט משיל בק מעליו את המעטה המופשט - מתחת לכסות הסתתרה הסיפוריות, ועמה הדרך חזרה אל הפיגורטיביות. הפיגורטיביות החדשה של בק מושפעת מהמפגש עם "אמנות הפופ" האמריקאית, בה מצא בק תשובה לרצונו ליצור אמנות סיפורית ובה בעת עכשווית. המרכיב הסוראליסטי החדש נותן מענה לדואליות זו, והוא יהא מעתה המרכיב המאפיין את יצירתו.
משפחה בת ארבע נפשות, 1953
מקוננת, 1956
אסיר, 1962
מגטו אחד למישנהו, 1963
ערום יורד בגומחה, 1965
