סיפורה של קהילת בלץ
קהילה יהודית ברומניה (כיום מולדובה)

לאחר תום המלחמה החלו יהודים לחזור לבלץ. בין השבים היו ניצולי טרנסניסטריה ואלה שנמלטו לעומק ברית המועצות. מראות ההרס והחורבן נשקפו מכל עבר:

אתה עובר במרחבי בסרביה... ורואה מימינך ומשמאלך את השדות, הגבעות והעמקים הפוריים. כאן שגשגו מושבות חקלאיות של יהודים ועיירות יהודיות ומשפחות יהודיות מפוזרות בכפרים... יהודים הפעילו בתי חרושת וטחנות קמח, או סחרו בתוצרת החקלאית ... בימי הקיץ הלוהטים, עת הולכות ובשלות החמניות הזהובות המחייכות משני צדי הדרך, על פני מרחקים שהעין לא תתפוס, הכל כה אידילי, אלא שהכל הוא "יודנריין" והלב בוכה במעמקיו.

יוסף מזור, ספר בלצי, ע' 654.

עתה לא אח, לא רע מחכים
לי עוד בשדות הראוט הירוקים
עתה שומם התל ועל עייו
לא עוד ילבין הבית המרועף
לא עוד תלבין לי, רחוקה מבדולח,
חלקה זו, בה כל חן העולם נחתם,
ובכל נוף מבטחים ואחי פלט
אבק בית אבי אשר לעד ייתם!

יעקב פיכמן, בית מול הראוט

ניצולים מבני בלץ הגיעו לארץ, בנו חיים חדשים ותרמו את תרומתם בכל שטחי החיים: בהתיישבות, בביטחון, בשירות המדינה, באקדמיה, בתעשייה, במדע, בחינוך ועוד.

ארבעה מבני בלץ ובנותיה נפלו במסגרת המחתרות, בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השניה ובשורות ה"הגנה" במלחמת העצמאות:

ברוריה הבר, בתם של אסתר ואברהם, נולדה בבוטושני שברומניה וחיה עם משפחתה בבלץ. ברוריה היתה חברת השומר הצעיר ותלמידת הגימנסיה העברית בבלץ. היא עברה את השואה בטרנסניסטריה, שם נספו הוריה, ועלתה לארץ ישראל ב-1945, במסגרת עליית הנוער. ב-13 באפריל 1948 נהרגה ב"שיירת הדסה" בדרך להר הצופים.

יוסף פינקלשטיין, בנם של פסיה ויעקב, יליד בלץ, היה חניך הגימנסיה העברית וחבר בתנועת "החלוץ". הוא עלה לארץ ישראל ב-1931 ונהרג ב-19 באוגוסט 1938 בעת הגנה על אוטובוס שהותקף ליד קיבוץ שער העמקים. 

אריה (ליובה) ציבמן, יליד בלץ בנו של שמריהו, חניך בית"ר, עלה לארץ ישראל ב-1933. הוא התגייס לפלוגות העבודה של בית"ר והיה פועל חקלאי. אריה נהרג ב-16 בדצמבר 1938, בקרב נגד כנופיה ערבית בפרדסים באזור רמלה-לוד.

אריה (ליוניה) שכטר, יליד בלץ וחניך השומר הצעיר, עלה לארץ ישראל ב-1939 והצטרף לקיבוץ שמיר. לאחר פרוץ המלחמה התנדב לצבא הבריטי ובספטמבר 1944 עבר לבריגדה היהודית. ב-31 במרס 1945 נהרג בקרב עם חיילים גרמנים באיטליה.

מיד לאחר המלחמה הוקמו ארגון "בית יהודי בסרביה בישראל" ו"אגודת יוצאי בלצי", בבסיסה היו חלוצים יוצאי בלץ שהגיעו לארץ ישראל בשנות השלושים, ביניהם דוד אולייניק ומארה ורצמן. הם פעלו לקליטת הניצולים על ידי עזרה הדדית וסיוע בשיכון ופרנסה, הקימו קרן הלוואה לתמיכה כספית בעולים החדשים וקיימו מפגשים חברתיים ליוצאי בלץ. טקס הענקתו של הפרס הספרותי ע"ש יעקב פיכמן, המשורר יליד בלץ, הפך למסורת. ב-1993 הוציאה "אגודת יוצאי בלצי" ספר זיכרון לקהילה – "ספר בלצי בסרביה – יד וזכר ליהדות בלצי".

כל שנה בחודש מאי מתכנסים יוצאי בלץ יחד עם יוצאי בסרביה לטקס זיכרון לשואה ולציון יום השחרור ותום המלחמה ב"בית יהודי בסרביה" בתל אביב, המשמש את יוצאי בסרביה לכינוס ופעילות. כל שנה, בחול המועד סוכות, נערך מפגש חברתי בהשתתפות יוצאי בלץ לדורותיהם מהארץ ומהעולם.

"שנים חלמתי לבקר שוב בעירי בלצי ואז בחלומי אני מנשקת כל אבן ברחוב. כל כך יקרה היתה לי עיר מולדתי... פעם היו בה יהודים... עם חיים קהילתיים תוססים... [כיום] בלי המוסד כמו הגימנסיה העברית, בלי תנועות הנוער היהודי, [זו] עיר אפורה ביותר ואין מה להתגעגע אליה..."

נונה פוזיס-שחם, ספר בלצי, ע' 341

במרכז העיר בלץ הוקמה מצבה לזכרם של הנספים היהודים בני העיר, וכן מצבה לזכר קורבנות גטו קישינב.