סיפורה של קהילת בלץ
קהילה יהודית ברומניה (כיום מולדובה)

בסוף יולי 1941 עזבו היחידות הגרמניות ואנשי הגסטאפו את בלץ. מעתה הופקרו חיי היהודים בידי הרומנים.

את ההוראות להשמיד חלק מיהודי בסרביה ובוקובינה נתן שליט רומניה יון אנטונסקו. לשם ביצוע המשימה הוא בחר בז'נדרמריה שבפיקוח משרד הפנים ובמנהל האזרחי של הצבא, שנודע בשם פּרֶטוריָה. לגנרל יון טופור (Ion Topor) שנשא בתואר "הפקד העליון של הפרטוריה" ומפקד יחידות הז'נדרמריה בשטחים המשוחררים, ניתנו הוראות מפורשות בעניין הטיפול ביהודים, בקומוניסטים ובפקידי ממשל סובייטים שנמצאו בשטחים הרומניים: לשלוח את כל הרומנים והאוקראינים הפרו-קומוניסטים אל הגדה השנייה של נהר הדניסטר, ולחסל את כל בני המיעוטים [minoritari, לשון נקיה ליהודים] שבאותה קטגוריה.

את המדיניות הרומנית הוציאו לפועל בבלץ קפיטאן יון גראדו (Ion Gradu), מאיור פלסקו (Fălescu), מפקד המשטרה הצבאית דימיטריה אגפה (Dimitrie Agape), ראש המשטרה מאיור מוריה פיליפסקו (Filipescu) וסוכן הבולשת ואסילי ספרנצ'יגלו. גראדו העביר את יהודי בלץ למחנה שהוקם ביער ראוּצֶל, 12 ק"מ מהעיר. שם הם נכלאו בצפיפות רבה במבנים רעועים שהוקפו גדר תיל וחיילים חמושים הופקדו על שמירתם. רעב ומחלות היו מנת חלקם ורבים מתו. הם לא הורשו לקנות מזון אצל איכרי הסביבה. ראש העיר בלץ, השופט ארצליאנו, שלח יום יום למגורשים שקי קמח תירס, שמן וירקות.

ב-6 בספטמבר 1941 הועברו כ-9,000 יהודים, אחרוני היהודים מהמחנות במחוז בלץ, אל מחנה מרקולשטי ובכללם כ-2,800 יהודי העיר בלץ ממחנה ראוּצֶל. היה זה מסע רגלי של 40 ק"מ תחת משמר. בדרך לא  ניתן להם מזון והז'נדרמים מנעו מתושבי הכפרים בהם עברו לתת להם מים. הכניסה למחנה לוותה בגזל הרכוש היהודי ודברי הערך שעוד נותרו בידיהם.

הפליטים ממחנה ראוּצֶל הגיעו למרקולשטי ... ביום הכיפורים רצחו את הרב ואחרים. בערב הוציאו בערך 1,500 יהודים מהבתים, הובילו אותם לשדה וירו בהם. רק אחד, מרגוליס, ברח ונשאר בחיים... לאחר יומיים שוב הוציאו אנשים מהמחנה לכיוון רבניצה לעבודה. חלקם מת בדרך.

גולדיאק וולף, ספר בלצי, ע' 605.

בימים הספורים שבין הגעת היהודים למרקולשטי לבין גירושם לטרנסניסטריה, מעבר לנהר הדניסטר, הם הועסקו בעבודות במחנה ואולצו לעקור מצבות בבית הקברות היהודי כדי לרצף שביל במחנה. העבודה נעשתה תחת מטח של מכות. במחנה מתו יהודים רבים. נערות יהודיות נלקחו בכוח על ידי קציני צבא רומנים. כל התנגדות לאונס הסתיימה בעינויים וברצח.

ב-10 בספטמבר הורה גנרל טופור להתחיל בגירוש יהודי מחנה מרקולשטי לטרנסניסטריה במשלוחים בני 1,600 יהודים כל אחד. ב-19 באוקטובר 1941 דחה אנטונסקו את בקשתו של וילהלם פילדרמן, מנהיג יהודי רומניה, להפסיק את חיסול יהודי בסרביה ובוקובינה, והצדיק את החלטתו בהתנהגותם בעת נסיגתו של הצבא הרומני בקיץ 1940: "עוד טרם הופעתם של הכוחות הסובייטים, היהודים... מבסרביה ומבוקובינה ירקו על קצינינו, תלשו את כותונותיהם, קרעו את מדיהם, וכאשר יכלו הרגו חיילים באלות: יש לנו הוכחות." ממשל זה המשיך להצדיק גם לאחר מכן את השתתפותו ברצח יהודי אירופה בנימוקים לאומיים רומניים, ולא הסתמך על האידיאולוגיה האנטישמית של הנאצים.

בסוף אוקטובר החלו הגירושים. היהודים שולחו בשני כיוונים שונים, האחד דרך קוסאוץ (Cosăuţi) בצפון, והשני דרך רזינה (Rezina) שבדרום. לא נעשו כל רישומים. לפני היציאה מהמחנה נאספו כל התעודות האישיות שהיו בידי היהודים והועלו באש. השיירות הורכבו באופן שרירותי, ובני משפחה הופרדו בכוח. המגורשים בשיירות נשדדו על ידי המלווים והאיכרים לאורך דרכי הגירוש. קצב ההליכה נקבע ל-30 ק"מ ביום. לא ניתן לצועדים זמן למנוחה, אף לא לשתיית מים. יהודים רבים נורו או נפלו בדרך. לפני חציית הנהר הם נספרו. חציית הנהר היתה אף היא מלכודת מוות. בצד השני חיכו ז'נדרמים של ממשל טרנסניסטריה שכילו את זעמם ביהודים שהגיעו חסרי כל.

הלכנו. הלכנו קרוב לשלושה שבועות. ברגל. היו לילות שישנו תחת כיפת השמים. בעבור הימים קצרה יותר ויותר סבלנותם של השומרים המלווים והחלו להכות באלותיהם ואף לירות בנחשלים. והנופל נשאר לצד הדרך, ומי שניסה לעזור לו נורה אף הוא. בד בבד התחלנו לראות בצדי הדרכים בתעלות לידם, מה שנראה לי תחילה כאנשים ישנים. אלא שלא היו אלה ישנים, רובם מתים היו ולידם צרור חפצים דל.

הדסה ראם, ספר בלצי, ע' 613.

ב-10 בנובמבר 1941 הסתיים הגירוש לטרנסניסטריה של היהודים שנאספו בבסרביה.