סיפורה של קהילה יהודית בטשביניה
תשעה עשר ק"מ מאושוויץ

בימים הראשונים לכיבוש פרצו הגרמנים לחנויות ולדירות של יהודים וגזלו את רכושם. במעשי ביזה אלה השתתפו גם ה"פולקסדויטשה" והאספסוף הפולני. בסוף 1939 ובתחילת 1940 הוחרמו מפעלים שהיו בבעלות יהודית. יהודי טשביניה חויבו בעבודות-כפייה ומכסות העובדים שהקהילה נדרשה לספק גדלו מדי יום. הגברים הועסקו לרוב בעבודות ניקוז ובסלילת כבישים, ואילו הנשים עבדו בעיר במפעלים גרמניים. עבודות-הכפייה היו מלוות פעמים רבות בהתעללויות.

באוקטובר 1939 נצטוו יהודי טשביניה לשאת על זרועותיהם סרט עם מגן דוד. מאוחר יותר הוחלף הסרט בטלאי צהוב. כמו כן הוטל על בני הקהילה עוצר בין שש בערב עד חמש בבוקר. בתחילת 1940 הוקם יודנראט ("מועצת זקנים") בן 15 חברים, שהיה כפוף ליודנראט המרכזי בסוסנוביץ. בראש היודנראט עמד יששכר מנדלבאום.

גזירות נוספות הכבידו על יהודי טשביניה: החובה לספק לגרמנים דברי-ערך וחפצי-בית; הגבלות תנועה שמנעו יציאה מתחום העיר, ועוד. העונשים על אי-ציות לגזירות אלו היו חמורים. בעקבות הגזירות והרדיפות עזבו בחשאי ב-1940 צעירים רבים את העיר בניסיונם לחצות את נהר הסאן מזרחה, אל התחום הסובייטי. אלו שעלה בידם להגיע ליעדם נתקלו בקשיים בהשגת עבודה ודיור, ומקצתם אף הוגלו לאזורים מרוחקים בברית-המועצות.

בסוף 1940 ובמחצית הראשונה של 1941 התחילו הגרמנים לחטוף גברים יהודים למחנות עבודה. אחת הקבוצות שולחה למחנות עבודה ליד הגבול הסובייטי, שם עסקו חבריה בהקמת ביצורים לקראת פלישת הגרמנים לברית-המועצות. הידיעות בדבר התנאים האיומים השוררים במחנות אלה והתמותה הגדולה בהם עוררו חרדה גדולה בקרב קהילת טשביניה. כדי למנוע שילוח למחנות, השתדלו יהודי העיר למצוא עבודה במפעלי-תעשייה במקום.

בקיץ 1940 חיו בטשביניה כ-1,100 יהודים. ב-1941 נצטוו היהודים להעתיק את מגוריהם לרחובות מעטים, וכך הפך למעשה האזור לגטו. בגטו נכללו רחובות קראקובסקה, אוכרונקובה ופילסודסקי. תחילה היה זה גטו פתוח אך בהדרגה צומצמה היציאה ממנו. מצוקתם של יהודי טשביניה גברה, ובתגובה התפתחה מאד העזרה הדדית בגטו. בין היתר הוקם מטבח ציבורי לנזקקים. למרות הגזירות והמצוקה הכלכלית הקשה דאג הציבור היהודי לחינוך הילדים. כמו כן, אורגנו בחשאי קבוצות לימודים בהן ניתנו שיעורים במגוון מקצועות.

במהלך המלחמה הגיעו לטשביניה פליטים יהודים מריבניק, אושוויינצ'ים ופשצ'ינה. רוב יהודי הגטו הועסקו במפעלים גרמנים בשכר של 70 מרקים בחודש. כדי להתקיים, מכרו יהודי הגטו למקומיים את שארית רכושם. הגרמנים התירו לכמה חנויות מזון בבעלות יהודית להמשיך לפעול בגטו ולמכור מזון תמורת תלושים.

ביוני 1942 חוסל הגטו והקהילה היהודית בטשביניה חדלה להתקיים.