סיפורה של קהילה יהודית בטשביניה
תשעה עשר ק"מ מאושוויץ

הגרעין הראשון של התנועה הציונית בטשביניה התארגן כבר ב-1912. המייסדים הראשונים היו יששכר מנדלבאום, בלומה מרקוביץ (לימים אשתו של יששכר), יהושע מרקוביץ, אהרון גוטר, אברהם רוזנבאום, דוד מנדלבאום, לולה זיגמן, זושיה ליבליך ומלכה אייזנר (לימים שטרנברג). הם תרמו מכספם וארגנו מגבית מקומית לשם ייסוד הספרייה. בכספים שנאספו נרכשו ספרים בעברית, יידיש, פולנית וגרמנית. לאחר זמן מה נשכר אולם מעל גג בית הדואר ובזאת החלה הפעילות הציונית הראשונה בטשביניה.

בשנת 1917 התקיימה מסיבת חנוכה ראשונה שכללה הרצאה, הופעה ונשף, בהשתתפות נציגי ההסתדרות הציונית מחוץ לטשביניה. את ההרצאה העביר קצין יהודי בצבא האוסטרי שבדבריו הביע תמיכה בתנועה הציונית. דבר זה לא נשא חן בעיני חוגים מסוימים שהפעילו לחץ על הפעילים הציונים שלא יעלו מופעים כאלו בעתיד. ראש העירייה היהודי, חיים קלוגר, הוזמן אף הוא למסיבה. אך כנהוג באותם ימים, כיון שלא יכול היה להשתתף, שלח את הטבחית שלו לייצגו, דבר שעורר צחוק ועליצות בין באי המסיבה.

באותה עת התארגנה קבוצה ראשונה של צעירים, בנים ובנות, ללימוד עברית בהנחיית המורה, מר רפופורט. בתנועה הציונית בטשביניה היו חברים במחתרת גם בני נוער חסידיים, כמו אברהם גרוס ואחרים, שלא נתנו פומבי לאהדתם את הציונות אך תמכו בתנועה.

מאוחר יותר התארגן הנוער בתנועות "השומר הצעיר", "החלוץ", בית"ר ו"הנוער העברי", שממנו קמו "הנוער הציוני" ו"עקיבא". תנועות אלו ריכזו את כל הנוער הציוני בעיר. מדי שבת התאספו בני הנוער הציוני בסניף "החלוץ" לשיחה בין נציגי הזרמים השונים, משמאל ומימין. השיחות היו קשורות בציונות, עליה, דמותה העתידית של מדינת היהודים ועוד. האולם היה תמיד מלא. כמו כן קיימו בני הנוער כנסים וטיולים והתרחב לימוד השפה העברית. היו אנשים שלמדו עברית אצל מורים פרטיים. אלה שהיו מועמדים לעלייה, יצאו להכשרה בעבודות פיזיות ומקצועיות לנדבורנה, ברישניוב, טרנוב, קרקוב-פלשוב וקששוביצה.

ב-1919 עלתה לארץ ישראל קבוצה ראשונה. קבוצה זו אמנם לא החזיקה מעמד זמן רב, אך בשובה נתנה מעוף לתנועה הציונית בטשביניה והנוער הצטרף לשורותיה.

שלושה יושבי ראש של התנועה הציונית בטשביניה בשנות העשרים והשלושים תרמו לחינוך הדור לציונות ולהגשמה. הראשון, ר' יצחק פליישר, הביא את התנועה לרחוב ונתן לה מעמד ציבורי. הוא ארגן את הצעירים בתנועות הנוער שחבריהן הגשימו את החזון בעלייה. השני, שמעון למברגר, ביסס את תנועות הנוער, הרחיבן וצירף אליהן בחורי ישיבה שנהיו למדריכים-מגשימים במסגרת התנועות. שיחותיו בחיק הטבע זכורות לחניכיו. השלישי, ר' יואל אוטר, היה אינטלקטואל שהתמזגו בו החסידות עם ההשכלה הכללית. הוא שלט היטב בעברית ובספרות העברית החדשה. הוא הרחיב את שורות התנועה, ביסס אותה מבחינה רעיונית והקים בה חוגים ופעילויות נוספות. בין היתר הקים קבוצת כדורגל שהייתה לסמל של גאווה יהודית כלפי הגויים בסביבה.