המאורעות הנוראים שטפוני […] אין בפי מלים להביע מה שעובר עלינו מיום שהוכרז הגירוש ומשעה שהתחיל […] במשיכת קולמוס אחת נשתנו פני ורשה. תמו תגרניה. אפסו קבצניה, ענייה ואביוניה, סוגרו חנויותיה, נתרוקנו חוצותיה. בכל מקום שקט ודממה כדממת בית הקברות. חיים אהרון קפלן, מגילת יסורין, ע' 546, 553
עם תום הגירוש הגדול נותרו בגטו ורשה כ-60,000 יהודים מוכי יגון שחיו בכמה מובלעות בתוך מה שהיה פעם שטח הגטו. הם איבדו הורים, בני זוג, ילדים וחברים שנשלחו לטרבלינקה ונרצחו שם בתאי הגז. ההכרה כי סכנת טרבלינקה רובצת לפתחם הובילה אותם להבנה כי אין לסמוך עוד על הבטחות הגרמנים כי הם נשלחים למחנות עבודה, וכי עליהם לפעול בניגוד להוראות הגרמנים, יהיו אשר יהיו. היו שחשבו על התנגדות מזוינת וחיפשו דרך לממשה. אחרים ראו בהסתתרות את הפתרון למצוקתם והיו שחיפשו דרך לעזוב את הגטו ולמצוא מקלט בצד הארי של ורשה. אך רק יהודים מעטים היו בעלי קשרים וממון שדי היה בהם לשם מציאת מקלט בצד הארי. רוב יהודי גטו ורשה נשארו בגטו בלית ברירה.
עוד בימי הגירוש הגדול הוחלט על הקמת מחתרת לוחמת, "הארגון היהודי הלוחם"- אי"ל. כמפקדה מונה מאוחר יותר מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר. במקביל פעלה בגטו מחתרת נוספת, "האיגוד הצבאי היהודי"- אצ"י, מיסודה של בית"ר, בראשה עמד פאוול פרנקל. תוך שבועות ספורים החלו המחתרות בגטו לפעול. הן נקמו ביהודים שנטלו חלק פעיל בגירוש, הדגישו בפני שארית תושבי הגטו כי ההמונים שנשלחו לטרבלינקה נרצחו באכזריות וקראו להם להתכונן להתנגדות חמושה בעתיד.
9 באוקטובר 1942.
בגטו השומם נשמעת לילה לילה נביחה צרודה, אטומה, של הכלב האחרון. כלב אחרון זה בגטו משלח בנביחתו המיותמת רטט בעצמות. כאשר אדם מתהפך בלילה על משכבו, מהדהדת נביחה זו כיללה של אלפי חורבות. יבבת כלב יתום על רקע ישוב גדול שחרב. ומה מטיל אימה יותר? כשמפסיק הכלב לרגע את יבבתו, נשמעת בלי הרף שריקת הרכבות ואין היא אימתנית פחות. אין אלה רכבות המביאות דרישות שלום ממקומות רחוקים, משדות חופשיים, אלא מאתרי טבח ורצח ומבתי מטבחיים. דומה כי הרכבות מיבבות בבדידותן ככלב האחרון בגטו.
פרץ אופוצ'ינסקי
הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942
ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב, החלו הגרמנים בגירוש הגדול מגטו ורשה. עד 21 בספטמבר שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה למעלה מ-265,000 איש ונרצחו שם.
המגורשים נדחסו לקרונות משא אטומים באומשלגפלאץ – תחנת רכבת וכיכר צמודה לה שהיו בגבולו הצפוני של הגטו והפכו לנקודת איסוף. הגרמנים הפעילו שיטות רמייה והסוואה. עם תחילת הגירושים הבטיחו שכל מי שיתייצב מרצונו ל"העברה" למחנות עבודה יקבל שלושה קילוגרמים לחם וקילוגרם ריבה. ההבטחה הזאת הביאה אנשים מזי רעב להתייצב באומשלגפלאץ. לאחר כמה ימים חדל זרם המתנדבים. בו בזמן ערכו הגרמנים מצוד אחר יושבי הגטו. אלה שניסו להימלט בעת הסלקציה נרצחו במקום. בתום הגירושים לטרבלינקה נותרו בגטו 60,000-55,000 יהודים והם רוכזו במספר גושי בניינים.
אי''ל - הארגון היהודי הלוחם
ביידיש: יידישע קאמף ארגאניזאציע; בפולנית: ?OB – ?ydowska Organizacja Bojowa
ארגון יהודי שהוקם בוורשה ב-28 ביולי 1942 למטרת התנגדות לגירושים ולרצח היהודים במחנות. בתחילה השתייכו אליו חברי תנועות הנוער החלוציות "השומר הצעיר", "דרור" ו"עקיבא", ומאוקטובר 1942 הצטרפו אליו תנועות נוער נוספות ובהן תנועת הנוער של הבונד וגורדוניה. למפקד האי''ל המורחב מונה מרדכי אנילביץ'. אחת הפעולות הראשונות של האי''ל הייתה טיהור גטו ורשה ממשתפי פעולה יהודים שסייעו לגרמנים באקציות בגטו. בינואר 1943 התנגדו אנשי האי"ל לניסיונות הנאצים לרכז את היהודים ברחובות הגטו לקראת גירושם לטרבלינקה. באפריל 1943 יזם הארגון את תנועת ההתנגדות היהודית ועמד בראש מרד גטו ורשה.
פאוול פרנקל
פאוול פרנקל נולד בשנת 1920 בוורשה שבפולין. בגיל 18 הצטרף לתנועת בית"ר והדריך בה צעירים. כשהוקם אצ"י, כנראה בספטמבר-אוקטובר 1942, התמנה פרנקל למפקד הצבאי של הארגון. אצ"י פעל במקביל לארגון היהודי הלוחם (אי"ל) ולקח חלק במרד גטו ורשה, באפריל ובמאי 1943. יוזמיו וגרעינו העיקרי היו מאנשי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית אולם הארגון קיבל לתוכו גם יהודים מחוגים אחרים. אין עדות ממקור ראשון על נסיבות מותו של פרנקל. ככל הידוע, לאחר המרד בגטו הצליח פרנקל לצאת מהגטו עם לוחמי אצ"י נוספים, ולאחר שבועות ספורים נהרג בקרב יריות עם גרמנים.
