18 בינואר 1943
התנגדות מזוינת ראשונה בגטו ורשה
... היום תימלא חצי שנה להתחלת החורבן שלנו [יולי 42]. אילו היינו מגלים התנגדות אז, לפחות כמידת ההתנגדות בשעת האקציה האחרונה [ינואר 1943], לא כל כך בנקל הייתה עולה בידי הנאצים השמדת יישוב יהודי כה גדול. אילו לפחות לא הלכו אז היהודים מרצונם, אלא התחבאו בעקשנות כמו בימים האחרונים, כי אז בהכרח היתה אקציה כזאת נמשכת חודשים על חודשים. לדאבון הלב הוצרכו תחילה כרבע מיליון יהודים לתת את חייהם, עד שהנותרים הבינו את המצב לאשורו והסיקו את המסקנות הנכונות. מיומנו של שמואל וינטר
בשעות הבוקר של 18 בינואר 1943 נכנסו במפתיע יחידות גרמנים וחילות עזר לגטו ורשה המכותר. התחושה בציבור היתה כי צפוי גירוש כללי. בשונה מהגירוש הגדול במהלכו לא ידעו היהודים לאן מגורשים היוצאים מהגטו, סרבו הפעם יהודי הגטו להתייצב. מעטים נענו לקריאת הגרמנים לרדת לחצרות הבתים לבדיקת הרשיונות. הגרמנים ניסו לתפוס את חסרי הרשיונות, אולם מרבית האנשים הסתתרו והגרמנים חטפו אנשים ללא הבחנה.
באותו יום נתפסה גם קבוצת לוחמים, חברי השומר הצעיר ואי"ל, והובלה עם יהודים נוספים לכיכר השילוחים (האומשלגפלאץ). הצעירים שנטלו עמם את נשקם הדל התפזרו בין היהודים. על פי אות שנתן מרדכי אנילביץ תקפו הלוחמים את הגרמנים. בקרב שהתפתח היו הרוגים ופצועים גרמנים. כל הלוחמים היהודים נורו ונהרגו. היחיד ששרד את הקרב היה אנילביץ. קבוצה נוספת של חברי אי"ל (אנשי דרור וגורדוניה) חיכו לגרמנים בבתים ומשאלו נכנסו ירו בהם. היו אלו הפעולות המזוינות הראשונות המאורגנות בשטח הגטו. לראשונה נראו בגטו נפגעים גרמנים.
עד 22 בינואר נתפסו כ-5,000 יהודים בלבד, ביניהם החולים מבית החולים היהודי בגטו ואחדים מחברי היודנראט. יהודים אלו רוכזו באומשלגפלאץ והועלו על רכבות הגירוש.
בדיעבד, ידוע היום כי גירוש ינואר נועד להיות מוגבל בהיקפו והגרמנים לא תכננו לגרש את כלל יהודי הגטו במועד זה, אך היהודים סברו כי בגירוש ינואר תכננו הגרמנים לשלח את שארית יהודי הגטו להשמדה והאמינו כי בפעולותיהם הצליחו לעצרו. כך הפכו אירועי ינואר לנקודת מפנה: חברי המחתרות הגבירו את מאמציהם לקראת מאבק מזוין, בעוד המוני היהודים הגבירו את מאמציהם לבנות בתוך שטחי הגטו מקומות מחבוא שבהם קיוו להסתתר מפני האויב.
