בניית הבונקרים בין ינואר לאפריל 1943
התבצרות בגטו ורשה
בעקבות אירועי ינואר התחזקה בציבור היהודי הדעה שאין לציית להוראות הגרמנים ויש להתנגד ולהסתתר כדי להקשות על הגרמנים בפעולות הגירוש. לראשונה נגלו ארגוני המחתרת לעיני היהודים ככוח מאורגן ומזוין.
עד ארועי ינואר 1943 הכינו יהודי גטו ורשה מקומות מסתור מאולתרים לשעת האקציה. אירועי ינואר הובילו אותם למסקנה כי עליהם להכין לעצמם מקלטים לשהות ממושכת וכך אולי יינצלו. הם ידעו כי הגרמנים ישובו לקחתם והחליטו לפעול כדי לסכל את תוכניותיהם.
כל האוכלוסייה, מקטן ועד גדול, טרודים היו בהכנת מטמורות [מקומות מסתור, במיוחד כאלה החפורים באדמה]. הגטו היה דומה למחנה צבאי. בחצרות אפשר היה לראות יהודים נושאים על שכמם שקים מלאים חול, לבנים וסיד. עבדו ביום ובלילה. ביחוד גדולה היתה התנועה אצל האופים. בכמויות גדולות קנו לחם והכינו צנימים. הנשים עבדו ללא ליאות: לשו בצק, גזרו אותו לפסים ולפתים והכינו אטריות. צריך היה לראות את התלהבות הנשים בשעת העבודה וארשת פניהן, שהביעו מתיחות וחרדת קודש, דריכות וכוננות לקראת הבאות, כאשר נשאו את הבצק אל המאפיה. על ההליכה מרצון לטרבלינקה איש לא חשב. שארית הפליטה הכינה מראש כל מה שדרוש לישיבה במטמורת במשך חודשים. מרדכי לנסקי, יד ושם, ארכיון המסמכים O.33/257, כתב יד, ע' 306-307
מאות בונקרים נבנו בגטו המרכזי ובהם דרגשים, מזון ותרופות. חלק ממקומות המחבוא אף חוברו למערכת החשמל ולביוב העירוני כדי לאפשר שהייה ממושכת.
כמעט כל אדם... השיג לעצמו ולקרוביו "כתובת" באחד המקלטים התת-קרקעיים. בכלל, לא יהא זה מופרז לומר שנחפרה שם רשת של תאים ותעלות מתחת לפני האדמה, כמין עיר יהודית של מטָה. ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939-1945, ע' 550.
שונה היה מצבם של עובדי השופים (המפעלים), בעיקר השופים הגדולים – טבנס ושולץ. הם עמדו להיות מפונים למחנות באזור לובלין. היו שחששו שמחנות אלה הם מלכודות מוות. מי שיכל ברח לצד הארי של ורשה והיתר השתדלו להבטיח לעצמם מקום באחד הבונקרים. רובם קיבל את עמדת המחתרות והשתדלו להתחמק מהגירושים. בשטח השופים היה פיקוח גרמני הדוק יותר והכנת בונקרים שם היתה קשה שבעתיים.
