בונקרים במרד גטו ורשה
לאחר ימי הלחימה הראשונים שהתנהלו ברחובות הגטו התבצרו יהודי גטו ורשה בבונקרים. כדי להתגבר על הלוחמים ולאלץ את המסתתרים לצאת ממקומות המחבוא החלו הגרמנים בהצתה ופיצוץ שיטתיים של בתי הגטו.
בקרב אלפי גברים ונשים, זקנים וילדים, נולד הרצון להתנגדות, שביטל את החרדה הטבעית, את הפחד מפני המוות והייסורים. המוני העם הבינו שעל ידי אי כניעה הם נלחמים בדרך מיוחדת באויב ומקשים עליו את מעשה ההרס והחורבן... הגרמנים היו מוכרחים לכבוש כל מקלט, כל בונקר, בכח הנשק. הרש ואסר, בתוך מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה , ע' 190
"מלחמת הבונקרים" נמשכה כחודש ימים. הגרמנים נאלצו להתקדם באיטיות. אנשים קפצו מן הבתים הבוערים, ניסו להשתלשל בעזרת חבלים מאולתרים מהדירות הבוערות ועברו מבונקר לבונקר.
הימים חולפים. מבעד לחרך הצצה צר מסתנן עשן צורב של שרפות. מעל ראשינו משתולל הגיהנום. ההתפוצצויות תכופות יותר. ברחובות הגיטו מתחוללים קרבות: קול נפץ רימון יד ומספר יריות אקדח – אלה שלנו. צרורות ארוכים של ירי מנשק אוטומטי ופרץ של התפוצצויות עזות – אלה של הגרמנים […] מאז חיסול הגיטו וקרב ההגנה האחרון שהחל ב-18 באפריל, אנחנו יושבים במחבוא שלנו. כבר שנים-עשר יום איננו מבשלים ומשתדלים לא להקים רעש ולא לדבר. שוכבים בשקט על דרגשים וחושבים. על מה? על המוות. על כך שנגזר עלינו למות ועל מצבנו חסר התקווה. טדאוש שטבהולץ, שבעה מדורי גיהנום, ע' 10
הגרמנים השתמשו בכלבי גישוש, מכשירי האזנה לגילוי קולות מתחת לקרקע ומלשינים. הם החדירו גזים רעילים לתוך הבונקרים. עם הזמן עלה הגטו כולו באש. בתים קרסו על יושביהם. אנשים התדפקו על דלתות הבונקרים שעוד נותרו שמישים וביקשו להיכנס לתוכם. גם הלוחמים קיבלו מקלט מאנשי הגטו. המצב בבונקרים הלך והחמיר. החום הבלתי נסבל הקשה על הנשימה.
ביום הרביעי של המרד נאלצה מפקדת אי"ל לנטוש את הבונקר ברחוב מילה 29 . הגרמנים הציתו את הבית וענני עשן חדרו פנימה. הלוחמים החלו להתרכז בבונקר שברחוב מילה 18. חיים פרימר מספר על הגעתה של קבוצת חברי אי"ל לבונקר במילה 18, בונקר שנבנה על ידי יהודים מאנשי העולם התחתון של ורשה:
באנו למקום כ-80 איש מ"הארגון היהודי הלוחם", [...]וכולנו יחד ציבור של 300 איש. כשנכנסנו בא לקראתנו אחד מחבורת העבריינים, כעין מדריך, הראה לנו את כל פלאי הבונקר והובילנו אל החדר שהוקצה בשבילנו... מארחינו, אנשי העולם התחתון, לא זו בלבד שהתייחסו אלינו בדרך-ארץ, אלא כופים היו על האזרחים שיהיו חולקים לנו כבוד. חיים פרימר, מן הדלקה ההיא, עמ' 225 - 226
לא חשוב לי כמה חיילים מושבעים היו למטה הארגון היהודי הלוחם. […] מהות הבעיה היא, שפעילות הארגון […] קרנה על כל החברה היהודית בגטו ועוררה תגובת שרשרת. הם בעצמם […] יתכן שלא ידעו כלל איזו דלקה הציתו בנפשם של אלפי יהודים, שהיו סבילים עד עתה. דו"ח יירגן שטרופ
